במהלך ההריון הזוגיות פרחה. מעולם לא חשתי כזו אהבה ומעולם גם לא הזדקקתי כל כך לכזו. אחרי שהילד נולד הרגשתי שכל מה שאני צריכה בעולם זה רק אותו וכל דבר מלבדו, מיותר. כולל בן הזוג המסכן, שנותר בצד להסתכל על המאהב הקטן שצמח לאישתו ושאותו הוא חייב לקבל ואף לאהוב.

מאת: לילך המבורגר

אז חשבתי שזה יהיה פשוט, נביא ילד לעולם ונהפוך מייד למשפחה קטנה ומאושרת והכי חשוב – מתפקדת. אז זהו שזה לא קרה ככה בדיוק.

במהלך ההריון הזוגיות פרחה. מעולם לא חשתי כזו אהבה ומעולם גם לא הזדקקתי כל כך לכזו. אחרי שהילד נולד הרגשתי שכל מה שאני צריכה בעולם זה רק אותו וכל דבר מלבדו, מיותר. כולל בן הזוג המסכן, שנותר בצד להסתכל על המאהב הקטן שצמח לאישתו ושאותו הוא חייב לקבל ואף לאהוב.

הדבר היחיד שעניין אותי ביומיום היה היצור הקטן ובן הזוג היה לא יותר מבייביסיטר שימושי וזול. אחרי זמן ההרגשה הזו הולכת וקהה ואפשר להגיד שהזוגיות חזרה לעצמה לאט לאט, זה עד שיהיה עוד ילד ואז אני לא יודעת מה יהיה, אבל אני זורמת. עניין הילד, נותן לנו משמעות חדשה לחיי משפחה. עכשיו כשאנחנו לא רק שניים הדברים הם אחרים לגמרי. אני מוצאת את עצמי אומרת לבעלי, אין מה לעשות, גם אתה רצית ילד, אחרי ילד החיים משתנים, ועוד דברים שהייתי מצפה שהוא ידע לבד ושאני לא אצטרך להגיד לו. גם חילוקי הדעות לגבי גידולו של הינוקא הם רבים. צריך לוותר לו , או לא? זה בסדר שהוא נרדם על הידיים או לא? אם הוא בוכה לרוץ אליו או לא? וכו' וכו' וכו'. כמובן, שמבחינתי ההחלטה האחרונה היא שלי, אני גידלתי אותו בבטני במשך תשעה חודשים, אני הפכתי לחבית מהלכת, אני הוצאתי אותו מתוכי בכאבים אדירים, אני התהלכתי כמו ברווז במשך שבועיים, אז אני מחליטה. אלו לא דברים שאני אגיד בקול רם, אבל לי לפחות הם ברורים.

אחרי זמן מה, כבר כל העניין מתחיל להפריע לו והוא מבין שאשתו היא כבר לא לגמרי אשתו והוא מנסה לתקן את הדברים ומנסה לגרור אותי לכל מיני ערבים כיפיים מחוץ לבית. בשבילי אין ערב כיף באמת אם זה בלי הילד. אבל אני לא יכולה להגיד לו את זה נכון? אז יוצאים ביחד ואני סופרת את הדקות עד שנחזור לאסוף את הילד הביתה. כל החברות אומרות לי, צריך לשמור על הזוגיות, מה קרה לך, תשאירו אותו אצל ההורים ותצאו לבלות, תיסעו, תחזרו, תהנו, תבלו. מה אומר ומה אגיד, קשה לי. קשה לי להיות בלעדיו, קשה לי לדמיין חופשה בלעדיו. גם עם קשה איתו וברור לי שאם הוא לא יבוא החופשה תהיה הרבה יותר רגועה ונינוחה, עדין הוא כבר כמעט בן שלוש ואני עוד לא יכולה לדמיין את עצמי משאירה אותו אצל אחד ההורים ונוסעת ליותר מיום אחד. שהוא ישן לילה שלם בלעדיי? ומה אם הוא יצטרך אותי? מי ירדים אותו? מי יחבק אותו אם הוא יתעורר בוכה?

אבל אני מניחה שכל הדברים האלה חולפים ועם הזמן רק מייחלים לקצת זמן בלי הילדים, זה עוד לא הגיע אליי אבל אני בטוחה שזה יגיע מתישהו גם אם זה יהיה כשהילד יהיה בן עשר.

עוד דבר שנדמה לי שלא יחזור לעולם – הגוף שלי מלפני ההריון. אני לא יודעת מה קרה, אני אומרת לכם, אבל הקילוגרמים המיותרים פשוט מסרבים לרדת בכל הכוח. פשוט מסרבים. והתירוץ הזה של אני אחרי לידה, הפסיק להיות קביל כאשר לילד מלאו שנתים ואני עדיין נושאת 15, כן 15 קילוגרמים מיותרים. מי היה מאמין שאני אהפוך ללוויתן עצום מימדים ואשאר כזו גם כשהילד כבר גדול, אבל יש בי עוד תקווה שאני אחזור למשקל שלי מלפני ההריון. תקווה זה טוב, לא? כשהייתי בהריון והשמנתי עד בלי סוף, אמרו לי כל הזמן, לא נורא, תורידי את זה אחרי הלידה. מה שלא אמרו לי, זה שזו תהיה משימה כמעט בלתי אפשרית לעשות את זה. הגוף משתנה ואני כבר לא מזהה אותו, האגן מתרחב, הבטן משתפלת והדכאון חוגג. הכי גרוע זה שאני מוקפת בנשים רזות שילדו כבר ילד אחד או שניים ומישהו מבחוץ לעולם לא יוכל לנחש את זה, זה ממש מעצבן, מה כבר ביקשתי? קצת התחשבות? להגיד שהיה לכן קצת קשה לחזור למשקל? באמת, זו בקשה מוגזמת? מה קרה לאחווה הנשית? אבל יום אחד אני אחזור להיות רזה ואז אני אגיד לכולם, אני לא מבינה על מה אתם מדברים, אני תיק תק חזרתי למשקל שלי.  כן.... ממש.