יום החרדות הגדול מגיע.  ה -1 בספטמבר. יום חרדת הנטישה של האמהות הצעירות. בעוד מספר ימים הנסיכים והנסיכות שלנו מתחילים שלב חדש בחיים. הם עדיין לא מודעים לכך אבל אנחנו האמהות כבר בסטרס כמה שבועות. אני באופן אישי בסטרס אחר לגמרי, אני הולכת להיפרד מ 4 חודשי חברות אדוקה עם 4 חברותיי האמהות שהכרתי. כל אחת הולכת לדרכה, חוזרת לעבודה ופונה לעיסוקיה, ומפגשי היומיום שכ"כ התרגלתי אליהם כבר לא יהיו כשם שהיו עד כה. הטור הזה עבורן, ועבור כל מי שמזדהה עם אחת הדמויות.

4 חודשים שבהם כל יום התחיל עם סמס- "אמהות אהובות, מה עושים היום?"

הראשונה לענות, ל', תמיד מוכנה לכל יציאה מהבית. "אני חייבת לצאת מהבית, אחרת אני יורה בה ואז בי!! היא רצחה לי היום 4 חיתולים, דפקה 2 מנות של 240 ולא רוצה לישון!!" (הנסיכה שלה נהנתה מ-3 חודשים ראשונים של לילה שלם.. הגיע הזמן שתסבול קצת כמונו..)

השנייה לענות, ק', תמיד בסידורים. היא מסמסת חזרה "אני בקניון עם אימא שלי וגיסתי, אולי תבואו?" לק' יש נסיך קטן ששודך כבר מהיום הראשון לנסיכה שלי. היא דואגת לפנות אלי כ"חמה" ומתחנפת בכל רגע לנסיכה האדישה שלי כי כבר עכשיו צריך לעבוד על יחסי כלה-חמות (ק' כנראה לא יודעת שהנסיכה אוהבת ריגושים כמו אימא שלה, 4 חודשי חברות עם הנסיך שלה הופכים בסופו של דבר לשגרה וצריך למצוא חתן פוטנציאלי חדש..)

השלישית לענות, ע', עוד לא מספיקה לענות וכבר בדרך החוצה. ע' מאוד קפדנית בחינוך הנסיך שלה. היא השתוממה לא פעם כאשר הושבנו את החבורה הצוציקית מול הטלוויזיה לרגע אחד של שקט. "תכבו את הטלויזיה! אסור לתת להם לראות בגיל כל כך מוקדם!" (ע' קצת נעלמה בזמן האחרון אולי זה בגלל שחשה כי אנחנו מקלקלות את הקטן המחונך שלה?).

האחרונה לענות, ש', היפיפייה שבחבורתנו, עונה את אותה תשובה בכל פעם "בדיוק הרדמתי אותה, אני אצטרף מאוחר יותר". הנסיכה הפרטית שלה סבלה עד לא מזמן מחוסר שינה, ריפלוקס, בכי היסטרי ומה לא. ש' נאלצה להסתגר בבית מפאת הבושה שחשה בכל פעם שהגיעה עם הצאצאית למקום ציבורי. הבכי הבלתי פוסק שלה עורר מבטי רחמים מכל עבר. היום, ש' נהנית מנסיכה אמיתית שהפכה למלאכית קטנה בזכות הסבלנות הבלתי נגמרת שלה. (החצי של ש' לא אוהב אותי במיוחד מאז אותה פעם שאמרתי לש' להשאיר את הנסיכה עם אבא שלה ולצאת קצת לנשום אויר. זו הייתה הפעם האחרונה שהוא הסכים להישאר איתה לבד..)

אמהות אהובות, לא הייתי צולחת את התקופה הזו בלעדיכן. התמזל מזלי וזכיתי להכיר חברות נפש. הבלבול, העייפות, המשקל העודף, הצורך בהכרה והערכה מצד החצי, התרעומות על החמות, הכעסים, השמחות הקטנות על כל חיוך, התהפכות, שן חדשה (במקרה שלי..) הפכו למנת חלקנו בחודשים האחרונים, וכמה שזה נשמע משעמם וקטנוני מהצד, זה מרגש ומשמח מבפנים.

אוהבת.