בכל יום שני חמותי מגיעה לשמור על הנסיכה. זה לא סוד שחמות וכלות בד"כ לא מסתדרות. לפחות במעגל החברים שלי זה כך. כל יום חברה אחרת מתאוננת על חמתה שלה.

בכל יום שני חמותי מגיעה לשמור על הנסיכה.

זה לא סוד שחמות וכלות בד"כ לא מסתדרות. לפחות במעגל החברים שלי זה כך. כל יום חברה אחרת מתאוננת על חמתה שלה.

""תמיד יש לה מה להגיד" אומרת אחת

"היא כל הזמן מתלוננת שאנחנו לא באים לבקר מספיק" מקטרת השנייה

"היא אוכלת לי את כל האוכל בבית" מתלוננת השלישית

ואצלי, בכל ראשון בערב אני כבר מתחילה להתבכיין לחצי.

"היא לא יודעת להרדים אותה...הנסיכה כל הזמן בוכה איתה.. היא לא יודעת להחליף לה חיתול בלי שהנסיכה תצרח עד השמיים..." וכך הלאה.

והחצי, נאלם דום. מה הוא כבר יכול להגיד? מצד אחד אימא שלו, התקווה לירושה, ומצד שני אשתו, התקווה ליום אחד בלי צעקות...

אני שולחת לה sms ערב קודם- "ניפגש ב 2?"

"אני אגיע ב1 וחצי"

אבל אמרתי 2....

ואז היא מגיעה, נכנסת בלי לדפוק וישר צועקת:

"שלום!!!!"

בדיוק הרדמתי את הנסיכה... היא מתעוררת

"אוי, בדיוק היא נרדמה.."

"לא נכון! ראיתי שהעיניים שלה פתוחות!"

??????????????????????????

ואז היא מתחילה לדבר ולדבר ולדבר ולדבר....

הנסיכה עושה סימנים של רעב. אני מאכילה אותה, בשקט, בצד. זה זמן שלי ושלה.

היא מתקרבת...  "איזה רגליים חמודות יש לך, כמו של אבא שלך..."

הנסיכה נבהלת...אולי שתוריד כבר את הידיים  מהרגליים שלה, זה זמן אוכל, לא משחק.

"איזה אצבעות ארוכות יש לך, את תהיי פסנתרנית..."

הנסיכה איבדה את החשק לאכול....

הדם מתחיל לעלות לי לראש. נשימה עמוקה.

אימא שלי אומרת- תבלעי. את תצטרכי אותה עוד הרבה.

על אימא שלי אין לי בעיה לצעוק, להשתיק, להשתמש במשפט המנצח- זו הילדה שלי ואני מחליטה עבורה (איזה כיף זה, הא?)

אבל על החמות, לא נעים. ואני באמת עוד אצטרך אותה. במיוחד שהיא מגיעה כל שבוע כמו שעון ואימא שלי בקושי מוצאת זמן פעם בשבועיים בין פגישה לפגישה.

ואז אני הולכת לישון. ומשאירה את הנסיכה בידיה.

עוד לא הספקתי לעצום עיניים אני שומעת את הקטנה צורחת. אני קופצת מהמיטה.

"מה קרה?"

"לא קרה כלום, היא הייתה מפוצצת קקי, ממש עד הראש, כולה ממש מלאה" (לא הגזמנו..)

מה הקשר לבכי לא הבנתי.

"החלטתי להחליף לה את כל הבגדים ולשים לה משהו ארוך, קר קצת".

קר??!! 35 מעלות בחוץ.

עדיין, לא הבנתי מה הקשר לצרחות.

אני מזיזה אותה הצידה.

"אני אעשה את זה".

"טוב, את אימא שלה, את בטוח עושה את זה יותר טוב..."

ואת סבתא שלה שכבר חיתלה נכד או שניים, וזה לא כזה מסובך!!!

אני חוזרת לישון.

10 דקות אח"כ, שוב, צרחות.

אני קופצת מהמיטה ורואה את הנסיכה שוכבת על הספה וצורחת. חמותי מכינה לה בקבוק במטבח.

"יש בקבוקים מוכנים, שמתי לך כאן על השולחן.."

"אבל הם לא עברו סטריליזציה."

היא רוקנה את כל הבקבוקים והתחילה להרתיח את כולם בזמן שהקטנה צורחת.

נשימה עמוקה.

"מה זה משנה, היא רעבה, תני לה בקבוק."

"רק אחרי סטריליזציה".

אני חוזרת לישון..לנמנם.. עם אוזן אחת פקוחה.

הנסיכה סוף סוף נרדמת. ואז מתחילים הטלפונים. והיא צועקת בקולי קולות לתוך האוזן של הקטנה. (לזכור להגיד לחצי שיגיד לאימא שלו לא לענות לטלפונים כשהנסיכה ישנה).

שעתיים לאחר מכן אני מתעוררת. תענוג.

אני מוצאת אותן קוראות ספר. איה פלוטו.

הכלים בכיור שטופים, המטבח מצוחצח, הסלון מסודר, כל הכביסה מקופלת.

"וואו, איזה כיף! לא היית צריכה.."

"כן הייתי צריכה, את צריכה לישון, אני פה כדי לעזור.."

בלעתי את הכובע.

"תודה. איזה כיף שאת באה.."

 

באמת כיף שהיא באה.