זה כמה ימים שאני שומעת יללות קורעות לב מתחת לחלון של הנסיכה. היום, בזמן טיול עם הכלב המקופח, נתקלתי בגור החתולים היללן. רחמיי נכמרו. הגור הקטן היה עיוור ועיניו היו מוגלתיות. הוא היה מיובש, ולא יכול היה אפילו להתרומם.

אני לא טיפוס של חתולים. משהו בחוסר השליטה שלי בהם מונע ממני לחבב אותם. בכלל, כפולניה אדוקה (וגאה!) קשה לי שלא זקוקים לי, וחתולים, כידוע הן חיה מאוד עצמאית שלא צריכים טובות של אף אחד.

כלבים מצד שני, סרים למרותי. וכקונטרול פריק, אני צריכה מישהו לרדות בו...

זה כמה ימים שאני שומעת יללות קורעות לב מתחת לחלון של הנסיכה. היום, בזמן טיול עם הכלב המקופח, נתקלתי בגור החתולים היללן. רחמיי נכמרו. הגור הקטן היה עיוור ועיניו היו מוגלתיות. הוא היה מיובש, ולא יכול היה אפילו להתרומם.

או אז מיהרתי הביתה וחזרתי עם כוס חלב. מיותר לציין כי הגור הקטן לא היה מעוניין, ובעיקר היה עסוק בלשרוט ולנשוך אותי. אז ניסיתי מטרנה (מסתבר שגם גורים אניני טעם...)

לא יכולתי להשאיר אותו שם. הרמתי חמ"ל בבית, טלפנתי לכל העמותות, לעירייה, לוטרינרים. כולם הסירו אחריות. הוטרינרים (אוהבי החיות??!!) דרשו תשלום גם על הביקור וגם על הטיפול!

לשמחתי, מצאתי וטרינרית מדהימה בשם טלי, מהמרפאה הוטרינרית לחיות ברמת גן, שלא רק שמחה לבדוק את החתול ולטפל בו בחינם אלא גם ציידה אותי בתרופות ואוכל לרוב. במשך חצי שעה, כאשר תור של לקוחות משתרך לו בחוץ, טיפלנו שתינו בגור המסכן. ניקינו אותו מפשפשים, רחצנו אותו, ניקינו דלקות ומרחנו משחות. והכול- בחינם!!!!

בינתיים, ניסיתי למצוא לו משפחה מאמצת. זה לא היה קל. החתול התעוור בעין אחת בשל הדלקת. אף אחד לא רוצה חתול עיוור...

לבסוף מצאתי אישה מקסימה שהסכימה לאמץ לא אחד אלא שני חתולים, השני ננטש על דלתה של הוטרינרית ערב קודם, שאגב לקחה אותו אליה לביתה והתאמנה עליו כאילו היה תינוק בן יומו שכן הוא התעורר כל שלוש שעות לאכול... אחלה תרגולת.

בינתיים אפסנתי את זוג הגורים המתוקים בחדרה של הנסיכה, היא בכל מקרה לא משתמשת בו, והיא מצידה, נהנתה מאקסטרה פינוק על מיטת הוריה...

על מנת להסיח את דעתו של הכלב שיחדתי אותו עם עצם ואני התרוצצתי בין שני החדרים, של הנסיכה ושל הגורים על מנת להאכילם. הרגשתי כאילו נולדו לי תאומים...

לאחר מספר שעות התקשרה טלי הוטרינרית והציעה לערוך ביקור בית, שוב, ללא תשלום, על מנת לוודא שהכול כשורה.

לפתע, 3 עיניים כחולות (שתיים של הג'ינג'י ואחת של הפרסי) נפערו לרווחה. נראה כאילו הם חייכו את החיוך הרצוני הראשון שלהם.

החצי חזר בלילה מהעבודה ונסע למאמצת. ציידתי אותה בכל טוב שקיבלתי מטלי ונישקתי את שניהם לשלום...

קשה היה לי להיפרד מהם, על אף חוסר האהדה הכללי שלי מחתולים.

מיותר לציין שחשתי אכזבה עמוקה מכל העמותות למיניהן שמתיימרות לסייע לבעלי חיים עזובים ולציין 10 פעמים לטובה את טלי הוטרינרית. אשמח לתת את מספר הטלפון לכל מי שיחפוץ בכך.

זה המקום להודות לנסיכה שהואילה בטובה לוותר על חדרה למען שנתם של הגורים (נראה לי שהיא כבר מוכנה לאח או אחות), ללאקי הכלב, שגם כך מרגיש מקופח אז אפילו לא התאמץ לראות מה כל העניין בבית, או שפשוט היה עסוק בעצם המשוחדת שלו, ולחצי שלי, שחזר הביתה ונתן לי נשיקה גדולה ואמיתית על המאמץ.

מיאו..מיאו..