בערב הרווקות מצאתי את עצמי יושבת על הבר ומהרהרת בנסיכה. האם היא ישנה? האם היא התעוררה מכאבי שיניים? איך בא לי לחבק אותה וכמה אני מתגעגעת. חיכיתי כבר לרגע המתאים לעזוב וזרקתי תירוץ שהנסיכה חולה ואני חייבת לעזור לחצי. וברחתי. רצתי למכונית, נסעתי הבייתה ונכנסתי לחדר לשמוע את הנשימות שלה.

השבוע הבנתי שאני אימא. באמת הגיע הזמן שייפול לי האסימון.

 

חודש דצמבר הוכרז כחודש היומולדת. כולם חגגו יומולדת לאחרונה ואני מצאתי את עצמי מתחבטת מול הארון ערב ערב מה לעזעזאל אני לובשת היום. זה לא היה כל כך קשה מאחר ויש לי אולי שני זוגות מכנסיים שעולים עלי, גופיה מחטבת ועליונית אחת שמסתירה.

 

בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי חוגגת ימי הולדת לחברות הרווקות שלי, לנשואות שביניהן וגם לאמהות.

בערב הרווקות מצאתי את עצמי יושבת על הבר ומהרהרת בנסיכה. האם היא ישנה? האם היא התעוררה מכאבי שיניים? איך בא לי לחבק אותה וכמה אני מתגעגעת. חיכיתי כבר לרגע המתאים לעזוב וזרקתי תירוץ שהנסיכה חולה ואני חייבת לעזור לחצי. וברחתי. רצתי למכונית, נסעתי הבייתה ונכנסתי לחדר לשמוע את הנשימות שלה.

 

בערב הנשואות מצאתי את עצמי שוטפת לכולן את המוח כמה כיף זה להיות אימא וכמה הן חייבות כבר לעלות שלב ביחסים ולהכניס לביתן צאצא ולהצטרף למועדון האמהות.

 

בערב האמהות מצאנו את עצמינו האמהות מדברות במשך 4 שעות על איזה גן נכניס את הקטנים בשנה הבאה, מקטרות על החצי, על החמות, על הגננת והשיא היה שחיפשנו באייפון אמבטיה לנסיכה שלי ועשינו השוואת מחירים ב 10 אתרים שונים.

 

כן, אני אימא. וזה מה שמעניין אותי. כל מה שקשור לנסיכה שלי זה העולם שלי עכשיו. הכול חוץ מזה נראה לי הבל הבלים. לא חשוב, לא מעניין. אני יושבת בפגישה עם מנכ"ל חברה ומריצה לו תמונות של הבלונדינית הקטנה שלי בפלאפון. והוא עושה עצמו מתעניין רק כי לא נעים לו, ולא ממש מבין מה אני דוחפת לו לפרצוף את האלבום המיניאטורי הזה. וזה נראה לי הכי טבעי. בחיי. כי מה שחשוב לי עכשיו זה המשפחה הקטנה שלי. ואני רוצה עוד ועוד ועוד. עוד נסיכה כמוה (ואולי גם נסיך), עוד תירוצים (מוצדקים) למה אני לא יכולה להשאר עד מאוחר, עוד שעות של שיחות על האושר הזה שזכיתי לו, עוד רגעים קטנים של השתאות מכל שטות קטנה שהנסיכה עושה ולי זה נראה כאילו היא כבשה את האוורסט. בא לי עוד והרבה.

 

בדמיוני אני רואה את החצי ואותי מגדלים 3 ילדים והדבר היחיד שאני שמה לב אליו בתמונה הזו זה החיוך. אני רואה את עצמי מחייכת לנוכח שלושת הילדים שלנו ומרגישה נחת. ואושר. בעיקר אושר. אני רוצה בית מלא ילדים מתרוצצים, ארוחות משפחתיות, השתוללויות, צחוקים..זה מה שאני רוצה. אולי זה נאיבי מצידי שכך נראית משפחה, שכן היכן המריבות? הכעסים? האכזבות? הם שם והם יהיו שם, אבל אני מוכנה לקבל אותם כחלק מהחבילה.

 

אז קדימה לעבודה!