התיישבנו כולנו לאכול, נהנים, צוחקים, רגועים עד אשר דודתי הפולנייה עם קבלות הייתה חייבת להעיר שלנסיכה שלי יש פרצוף חמוץ כמו לפולנייה. אז בפעם הראשונה התעלמתי וכך גם בפעם השנייה, אך בפעם השלישית כאשר ציינה בצחוק מתגלגל כמה שהפרצוף שלה נראה לא מרוצה ונגעל כמו פולנייה קטנה התחשק לי לענות לה- "כמו שלך?"

כל שנה החצי ואני מתלבטים איפה לעשות את החג. מצד אחד ישנה המשפחה הפולנייה הקטנה שלי שמתעקשת "לחגוג" במסעדה. מצד שני ישנה המשפחה המורחבת של החצי בקיבוץ בצפון. הנטייה הטבעית היא לכיוון הצפון אך מאחר ומשפחתי היקרה לא ניחנה בצאצאים רבים לא נעים לחשוב על "ארוחת חג" במסעדה ערבית ביפו הכוללת 5 מסובים.

השנה אימא שלי החליטה לעשות מעשה ולהזמין את משפחתנו הצנומה לארוחה בבית. זיכרונות הילדות שלי מחגים בבית אינם נעימים במיוחד. אימא שלי מסתובבת כמו פורפרה בין שולחן החג למטבח, עצבנית ולחוצה, צועקת על אבא שלי שמנסה לעזור, לא מתיישבת לאכול אף לא לרגע וכל האווירה לא נעימה. לכן כאשר הוריי הציעו להעביר את ארוחות החג לשף ערבי אי שם ביפו, חשנו כולנו הקלה. השנה התעקשנו לערוך את החג בבית. אולי זה בגלל שנולדה הנסיכה ורצינו להרגיש משפחתיים יותר, אולי כי אימא שלי התרככה מאז הולדת נכדתה ורמת הלחץ ירדה פלאים, אולי כי אבא שלי הבין שהאחריות שלו בשולחן החג מסתכמת בלמזוג יין ולא להציע עזרה.

הגענו אל בית הוריי בערב החג. התיישבנו כולנו לאכול, נהנים, צוחקים, רגועים עד אשר דודתי הפולנייה עם קבלות הייתה חייבת להעיר שלנסיכה שלי יש פרצוף חמוץ כמו לפולנייה. אז בפעם הראשונה התעלמתי וכך גם בפעם השנייה, אך בפעם השלישית כאשר ציינה בצחוק מתגלגל כמה שהפרצוף שלה נראה לא מרוצה ונגעל כמו פולנייה קטנה התחשק לי לענות לה- "כמו שלך?" אך מאחר וכולנו היינו באווירה נעימה, אימא לא התרוצצה ולא כעסה, אבא סיפר בדיחות קרש והחצי הסתכל על הנסיכה שלו כמאוהב, החלטתי להבליג.

למחרת נסענו למשפחה של החצי בצפון לשלושה ימים. עשרים ומשהו בני המשפחה לא יכלו להוריד את העיניים והידיים מהנסיכה.

חבל שלא חגגנו איתם בערב החג...