בשנה וחצי האחרונות יצא לי להכיר 16 אמהות חדשות שנכנסו לחיי. לא פגשתי אותן במרכז הורות זה או אחר, גם לא בשיחה תוך כדי טיול עגלה אל גן המשחקים המקומי, פגשתי אותן במגרש של החיים.

מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה

בשנה וחצי האחרונות יצא לי להכיר 16 אמהות חדשות שנכנסו לחיי. לא פגשתי אותן במרכז הורות זה או אחר, גם לא בשיחה תוך כדי טיול עגלה אל גן המשחקים המקומי, פגשתי אותן במגרש של החיים.

16 אמהות בית.

מונח קצת מוזר לחיים הרגילים שלנו, נהוג לדבר על משק בית, על בית אב- אבל אם בית?

אז יש כאלו. לפחות 16, אצלי במקום העבודה. הן אינן קמות בבוקר מוקדם אל העבודה כמוכם וכמוני, הן חיות את העבודה. זה לא משנה מהן שעות העבודה הרשמיות שלהן היות ועבודתן אינה נגמרת וגם 24 שעות ביממה אינן מספיקות מכדי להכיל את כל שהן מתמודדות איתו.

הן אמהות לשישה, שבעה ולעיתים עשרה דיירים עם צרכים מיוחדים. אנשים בוגרים עם פיגור שכלי.

הן עושות עבודת קודש.

לא בגלל שהן צריכות, לא בגלל שמשלמים להם סכומי עתק עבור תפוקתן (האמינו לי שלא), בגלל שחלקן לפחות לא מכירות עבודה אחרת חוץ מעבודת הטיפול והנתינה באשר הן, בגלל שלחלקן אין ברירה. בוא נודה על האמת, הן יאמרו לך, אני כבר לא בגיל...אני כבולה יוסיפו אחרות.

ובכל זאת למרות הכל הן עושות זאת באהבה ומסירות אין קץ.

בנתינה, הכלה, הקשבה, התמודדות שאינה יודעת גבולות ובניהול בית על כל המשתמע מכך של מספר לא מבוטל של אנשים. צרכים מיוחדים.

נראה אתכם עכשיו קוראים לזה בית אב.

בשנה וחצי האחרונות מעבר לעבודה יצא לי לשוחח איתן המון, כמעט על הכל. למדתי מהן שיעורים שכבר חשבתי שידעתי אך לא. שיעורים על ויתור- גם עצמי בין היתר, שיעורים על הכלה, על צנעה, שיעורים בהתמדה שאולי לי אין. שיעורים בחיוך למרות כל קשיי החיים.

איזו אצילות.

כשאני כן נפגשת עם אמהות במרכזי הורות כאלה ואחרים אני שומעת ומוסיפה משלי תלונות על שעות השינה, על הלכלוך, על ה"אמא אני רוצה, ואמא אני רוצה", האמינו לי אנחנו בגן עדן. נראה אתכם, נראה אותי מתמודדים עם התפרצויות של אנשים בוגרים, עם טיפול סיעודי בחלקם, עם ההורים שלהם, עם הבוסים שלכם, עם ההתמודדות האין סופית עם השאלה מי מבין כל אלו הוא באמת בעל הצרכים המיוחדים?

ובמיוחד עם זה שאין כוחות, פשוט אין, אבל אסור להשבר, כי התחושה היא שאין מול מי. כי הידיעה היא שאתה לבד.

אני לא הייתי עומדת בזאת יום אחד. חצי יום. שעה.

אז הניה, ליליאן, סופיה, לריסה, אורית, ויקי, ג'ורג'ט, פרח, ירדנה, ענת, מרסל, נורית, אתי, בלה, אולגה ונסמעת יקרות.

קשה לי לסכם, ואין מספיק מילים שיביעו את כל שעל ליבי אליכן. ואני אדם של מילים. אז במילה אחת- תודה.  גם בשם הורי הדיירים, בשם כולנו שיש עוד אנשים כמוכן בעולם ובעיקר בשמי.

תודה על השיעורים שלימדתן אותי, תודה על שעם כל העומס הכלתן אותי לא אחת- עם הקשיים שלי עם הילדים שלי, על הסיפורים החוויות, עליכן.

אני עוזבת את העבודה בהשלמה גדולה, אני עוזבת אתכן בלב כבד.

תודה שלא נתתן לי להרגיש לבד.

תמיד פה בשבילכן. אוהבת, ריקי