נשים הן המין החזק. אינני אומרת זאת כאלמנט עליו אני הולכת להביא טיעונים בעד ו/או נגד, אני מציינת זאת כעובדה מוגמרת. בתוך שכך כל בת אדם מעצם היותה אישה, הינה אישה חזקה.

מאת: ריקי לוי דינר (M.A.) מאמנת אישית וזוגית

נשים הן המין החזק. אינני אומרת זאת כאלמנט עליו אני הולכת להביא טיעונים בעד ו/או נגד, אני מציינת זאת כעובדה מוגמרת. בתוך שכך כל בת אדם מעצם היותה אישה, הינה אישה חזקה.

גם הנשים המוכות, המדוכאות, המושפלות בכל אלמנט שהוא של השפלה הינן נשים חזקות מעצם היכולת שלהם לספוג זאת ולהשאר בנות תקווה ורצון עז לחיות כלשהי. בדרך כלל טובה יותר, מצמיחה.

אך טור זה אינו עוסק דווקא בנשים אלו כי אם בנשים הנורמטיביות, היומ-יומיות, בי, ובשכמותי. נשים צעירות בין גילאי השלושים-ארבעים עם ילדים קטנים הנאבקות יום יום על השרדותן המשפחתית, הכלכלית, הנפשית. נשים שבתוך השרדות זו לא מפסיקות לחייך, להראות מיליון דולר (או לפחות לנסות להראות), לזכור כי יש לשמור על נשיותן, כי יש טוב בעולם, ללבוש מסכה של ליצן כל אימת שהן בדרך ל....או מ...הגן, נשים שבסוף כל יום מוציאות אנחת ייאוש/רווחה מצפות לקצת קצת שקט אחרי הכלים והכביסה ויודעות שמחר תזרח השמש והכל יתחיל שוב מהתחלה.

יומולדת

ביומולדתי האחרון כתב לי בעלי ברכה מרגשת מאין כמוה כמו שרק הוא יכול לכתוב ועוד דרש כי אקריא אותה בפני כל הנוכחים. לא היה בכך דבר שבשגרה, בעלי לא נוטה להתבטא בפומבי לא כל שכן להצהיר על אהבתו והערכתו אליי קבל עם ועדה. שונא קיטש ומושיות, אני לעומת זאת צריכה את זה כמו שחולה סכרת זקוק להזרקת אינסולין לפחות פעם ביום.

ביומולדתי האחרון קרה הנס. לא היתה מאושרת ממני, הברכה לא הייתה רק ברכה לאותו יומולדת היא הייתה סימבולית לתקופה, לשינויים שעברנו בן זוגי ואני לנכונות שלנו לבוא זה לקראת זה - לספק את הצרכים, גם אם הם לא תמיד מובנים.

בסוף הברכה חתם בעלי באופן הבא:

דעאל לוי דינר – ראש המשפחה בתיאוריה

המשנה לראש המשפחה בפועל.

 

ההלצה הזו כה מחמיאה ומראה כי למרות היכולת הרגשית המוגבלת של גברים באופן כללי (וסליחה על ההכללה) הרי שבעלי רואה דברים באופן פרטי. לא הייתה מוחמאת ממני – ועודני.

עם זאת המשפט הזה מסמן את מה שכולנו יודעות כבר המון שנים, אנחנו מנהלות את הבית על כל רבדיו. אנחנו למעשה ראש המשפחה.

האמת, לעיתים אני מרגישה כי זה כבד עליי, לא רוצה כבר להיות בפועל. ליום אחד, שבוע, שעה רוצה להיות בתיאוריה, כמו שבעלי חתם. רוצה לנוח, להרגע, רוצה שמישהו ילבש בשבילי מסיכה  ויצחיק, ויבדר, ויחשוב איך לשמור ולהגן, רוצה מישהו שינהל אותי ולא אני אותו. רוצה להשמע לפקודות, להיות האישה הקטנה. רוצה לנוח ולהפסיק להיות אישה חזקה.

50%, 100%

חברתי ואני חולקות את אשר על לבנו בכל הנוגע לבני זוגנו. בוא נודה על האמת בשפה פשוטה אנחנו מתקשרות אחת לשנייה כשהם מעצבנים אותנו ושופכות ושופכות ושופכות. אחרי הקטרזיס המלווה המון במשפט "אני מה זה מבינה אותך", אנחנו מרגישות הרבה יותר טוב. בקיצור עולם כמנהגו נוהג.

באחת מהשיחות הללו ציינה בפני חברתי כי במהלך וויכוח עם בעלה הוא טען בטון חצי אפולוגטי חצי תוכחני כי הוא נותן את כל המאה אחוז שיש לו, "מה עוד את רוצה ממני", ככה זה הסתיים אם אינני טועה.

בשיחה ביני לבינה לאחר מכן היא העלתה את שאלת השאלות בנוגע לאותו המשפט בדיוק – "מה הייתי אמורה להגיד לו שהמאה אחוז שלו זה רק החמישים שלי?".

כי נשים סוחבות וסוחבות הרבה אחרי שהגבר שלהן סיים את מאת האחוזים שלו והתמוטט בספה מול הטלוויזיה/מחשב. הן מגהצות, עושות כלים, בודקות שוב את התיק לגן של מחר ועושות ועושות ועושות.

תוך כדי כמובן שהמוח רץ על אלף ואחת עניינים אחרים שיש לסדר. אני מבקשת לא להעלות כרגע את טיעון המולטי-טסקינג הנשי, הוא כבר לא מעניין אותי. אני רק רוצה שתבינו שמאה אחוז הוא לא נתון אבסולוטי הוא פשוט מגדרי.

מנוחה

הטור הזה לא בא לטעון טענות פמיניסטיות/שוביניסטיות או מגדריות מכל סוג שהוא. הוא לא מקרו, הוא מיקרו. הוא בא לטעון דבר אחד, פרטי, למרות שיצא בהכללות פה ושם. לריקי לוי דינר נמאס להיות אישה חזקה, היא עייפה. לפחות לסוף שבוע אחד היא רוצה מנוחה, לתת מאה אחוז של גבר ולחזור כמו אישה.

חדשה,נשית וחזקה.

מבטיחה.

 

באדיבות פרחים בראש העין ו אנתרופוסופיה