בשעה טוב ומזמינה עולה בני לכיתה א' בספטמבר הקרוב. בני בכורי. אין מאושרת ממני, אין חרדה ממני, אמא יהודיה טובה.

בשעה טובה ומזמינה עולה בני לכיתה א' בספטמבר הקרוב. בני בכורי. אין מאושרת ממני, אין חרדה ממני, אמא יהודיה טובה.

כבר היום מהגן מכינים אותם בצורה שלא הייתה מביישת דוקטורנט מהטכניון. אני כבר לא מדברת על אנגלית, מוסיקה ומלחינים. זה הרבה יותר מזה, הבן שלי כבר מודע למערכת העצבים בגוף האדם, כלי הדם, מערכת העיכול ומה לא? אני לא חושבת שלי בגילו היה את הידע הזה.

נכון...ראינו את סדרת היה היה אבל נדמה שלמרות הטענות הגורפות כי הדור של פעם...בלה בלה בלה, והילדים של היום . . . ידה, ידה, ידה, עדיין נראה כי הם מפותחים – מאוד!!!!

והאמת, ההתפחות הזו מדאיגה אותי. אוטוטו כיתה א', ואנחנו יודעים איך זה הולך – החטיבה בפתח והנה הוא מתגייס לי לצבא. אני עוד לא מוכנה לזה.

בעלי טוען שאני מנפחת את כל העניין ודיה צרה לשעתה. אז אני מנסה לתחום את כלל טענותיי אל עבר כיתה א' ומערכת החינוך והן רבות. בעיקר נוכח הידע הרב השוטף את ביתי לקראת . . .

"אמא תגידי סין יותר רחוקה מאיתנו מרוסיה?", אמא, ברווזים לא יכולים לעוף, נכון?" ועוד ועוד.

אני נשבעת לעצמי ולכם שמתישהו, אי שם בנבכי זכרונות הילדות שלי אני יודעת את התשובות. רק כשהבן שלי מפנה אליי שאלות אני מיד משתתקת כמו דמות מאיזה סרט אימה שלא יוצא לה קול מהפה למרות שברור שהיא צורחת.

כבר הבהרתי לבעלי, שלמרות התואר השני ישנם תחומי עניין שאני לא נוגעת בהם – מצידי שיתחיל לחזור הביתה מוקדם. יש גבול עד כמה אני מוכנה להשפיל עצמי. אני כבר רואה את הסנריו, הבן שלי מבקש לשבת איתי על שיעורי הבית, אני אומרת לו חכה שאבא יחזור, אבא לא חוזר, הבן לא הכין שיעורים, אנחנו (ההורים) ננזפים באמצעות פתק על ידי המורה, בעלי מטיח את האשמה בי אני מטיחה את האשמה בו, ובאמצע ילד אחד שעדיין לא הבין מה הייתה הטענה של קופרניקוס.

ושאלה  נוספת  - האם באמת חילוק באפס הוא טעות? ואם אני חיה לפי החילוק באפס, למה תמיד לטעון נגד.

לא משנה לענייננו.

אז החלוקה הייתה ברורה וקלה, הרבה יותר קלה מחלוקת השטחים למשל –

אני לוקחת יצירה ואומנות, בעלי את כל השאר. אף אחד לא אמר שהחלוקה הוגנת, רק שיש חלוקה.

עם דבק נייר מספריים ומיני שברי קרטונים אני יכולה להתמודד, עם שאלות במתמטיקה, אלגברה, ח.נ. ביאליק והיסטוריה של א"י (מה היה פעם מולדת, או שזה היה גאוגרפיה?), אני לא.

כמובן שהילד לא מודע לכל המהומה סביב עלייתו לכיתה א' ו/או לסלוגן המדהים "שלום, שלום, שלום כיתה א'", מה שלא מפריע לו לתאר לי את הכיתה, את הילדים מהגן שעולים איתו לכיתה א', ולשאול אותי בפעם המיליון אם אני יודעת מי תהיה המורה שלו, ולקבל ממני כל פעם את אותה התשובה = "לא ממי אני לא יודעת אבל אני בטוחה שיהיה לך טוב" .

ויודעם מה? אני לא בטוחה. אני מקווה. אני לא בטוחה כי ברגע בו יגיעו השיעורים אל מפתן דלתי יציפו אותי גלי זעה כמו היפופוטמית ביאור מיובש. אין לי הסבר לזה משהו מחרדת המבחנים, שיעורים ביצועים נותר חרוט אצלי כל כך עמוק, שהשיעורים הפוטנציאליים של בני ממיטים עליי חרדת ביצוע משתקת.

אני כבר רואה את הסיטואציה בה אני והוא יושבים נוכח המחברת ואני אומר לו "אני לא יודעת", והוא עונה לי – "איך את לא יודעת אמא, אוף!!!! אני לא הולך יותר לבית ספר, הכל בגללך".

 

אז זהו הכל בגללי, הבן שלי לא ישלים 12 שנות לימוד, בעלי ימשיך לחזור מאוחר, עתיד ילדנו יירד לטמיון וכל זאת רק בגלל שהמורה צילה שכחה ללמד אותי את משמעותו של הלוג.

אכן עתיד חינוך ילדנו מעולם לא נראה כה מרשים.

 

בהצלחה לכל העולים וכל המתחילים את כיתה א'.