לכל בית יש גדרות, לבנים, יפים, מטופחים, מגנים. בשנות השבעים של המאה הקודמת קראו לזה "את הכביסה המלוכלכת מנקים בבית". לאיש אחר מיושבי הבית לא הייתה רשות חדירה אל מעבר לגדר. כך משפחות על משפחות ניהלו חיים כפולים, מחד כלפי חוץ גדר לבנה, שוקת מים לציפורים וחיוכים לכל, מאידך בפנים שרצו לעיתים כך כך הרבה שרצים עד כי אף קופסתם איימה בגלישה כל פעם מחדש.

מאת: ריקי לוי דינר (M.A.) מאמנת אישית וזוגית

לכל בית יש גדרות, לבנים, יפים, מטופחים, מגנים. בשנות השבעים של המאה הקודמת קראו לזה "את הכביסה המלוכלכת מנקים בבית". לאיש אחר מיושבי הבית לא הייתה רשות חדירה אל מעבר לגדר. כך משפחות על משפחות ניהלו חיים כפולים, מחד כלפי חוץ גדר לבנה, שוקת מים לציפורים וחיוכים לכל, מאידך בפנים שרצו לעיתים כך כך הרבה שרצים עד כי אף קופסתם איימה בגלישה כל פעם מחדש.

עם זאת, בהתבגרותי אני מגלה כי אין מדובר בצביעות או פיצול אישיות כזה או אחר, דר' ג'קיל ומיסטר הייד לא יקפצו ממפתן הדלתות והגדר אף כי מאיימת לכלות לעיתים הינה הכרחית, מגנה.

 

כיום בשנות האלפיים הנאורות אנו פותחים את הגדרות כמעט לכל, מדברים על הכל, הופכים הכל לריאליטי שותת דם ורייטינג, מזמינים אנשים לא רק אל סלוננו אלא אף אל חדר מיטותינו ולו במחיר התהילה. הגדר נפרצה ושום פיסת אישי לא נותרה על כנה. מפתיע אותי שהדבר נעשה מבחירה.

הגדרות הוסרו המחסומים הותרו, הכל מותר ואף נעשה. אחר כך אנו מגלים עד כמה מושחתים נעשנו, עד כמה פרוצים נהיינו, עד כמה חשדנים הפכנו. כי אין ברירה כי אין גדרות.

הנכון יותר הוא כי הגדר פשוט החליפה מקומה. כלפי חוץ הכל פתוח, נתון לרשות הרבים, כלפי פנים לובשות מסכות רבות פנים חדשות.

כי כשהכל פרוץ אתה חייב לבסס לעצמך עמדת הגנה כלשהי, אז אתה הופך אותה פנימית. מתבצר בתוך פיסת השקט הנפשי שלך מאלו הקרובים לך ביותר.

לחצי החיים של גילאי השלושים-ארבעים במדינת ישראל כמעט מחייבים אותך לבצר עצמך באיזה אי דמיוני בו אתה מרגיש מוגן – מוקף גדרות שאתה בונה לעצמך.

וכך אט אט ממלאים את רחובותינו הקטנים זוגות זוגות מאושרים כלפי חוץ, שמחים, בוטחים פתוחים לכל אך כל כך מבוצרים בתוך עצמם עד כי אינם נגישים זו לזה באמת. מגודרים.

 

מכרה אחת שלי שלה זוגיות מאושרת כלפי חוץ גילתה בדיוק ביום הולדת כי לבן זוגה היו מספר רומנים בשנים האחרונות, חברה אחרת כמעט ונפלה עצמה אל מלכודת הפתיחות החיצונית במחיר הגידור הפנימי שלה מול בן זוגה, ידיד אחר הקים לעצמו משתמש פיקטיבי בפייסבוק רק כדי לראות איך זה מרגיש כשהכל באמת שוב פרוץ ופתוח, כמעט כמו בגיל העשרים.

 

כיצד מתמודדים עם כל זה? אם בכלל?

האם לעד נתהה אם אנו מכירים את בני זוגנו באמת לעומק? האם באמת בית ליבם פתוח בפנינו או שמא יש כל כך הרבה גדרות נסתרים שאיננו מודעים להם בכלל? מפחיד לחשוב.

הכל פתוח, פרוץ ואני רואה את הטובים שבאנשים נופלים זה אחר זה, קשה לי להכיל את זה.

מוסד הנישואים איבד איפשהו מחשיבותו וערכיותו הנעלה ואין מי שיגן על הבית.

 

השאלה המתבקשת היא מהי ההגנה? מהי הפריצה? האם צריך גדר או לא ומאיזה סוג?

אני מאמינה כי אף בזוגיות צריך כל אחד מבני הזוג את הפינה הפרטית שלו, המגודרת אליה אין כניסה לאף אחד – רחשי ליבו קוראים לזה. מותר גם שיהא מעש כלשהו המותיר את חלקת האלוהים הקטנה שלו שלו בלבד. כל זאת כאשר אותו מעש אינו פוגע בצד השני, השאלה היא כיצד נדע זאת? אם אותה חלקה מגודרת כל כך טוב, כיצד נדע שאין בה דבר הפוגע בצד השני?

אמון קוראים לזה. אמון שגם אם הצד השני לא מספר הכל אנו יודעים לבטח כי אין שם בגדרותיו הפרטיים דבר היכול לפגוע בנו, לכלות אותנו. אמון שהוא כל כך קשה להשגה בעידן בו הכל פרוץ, ואף הקרובים אלייך נפלו באשליית הפתיחות והמותרות.

 

כל חברותיי ומכריי משקמים, מדברים ועובדים כעת קשה מאוד על בניית ושיפוץ גדרות ההגנה של זוגיותם. הם לא קוסמים אולם אני מאמינה כי אפשר לשקם, יודעת כי קשה, צריך פשוט להחליט לתת אמון. פעם זה היה כל כך פשוט, כל כך מובן מאליו ומצד שני אולי פעם פשוט לא דיברו.

אל לכם לתת לאשליית הפתיחות לשטות בכם כי אין גדר פנימית, תמיד יש השאלה מהו היקפה. זוהי אולי הגדר הכי הרסנית ומצד שני אולי הכי מגנה כי אינה מגלה פניה.

חשוב לזכור, אני מזכירה לחברותיי ולי את ההגנה הבסיסית ביותר הנדרשת והיא ההגנה על הבית, על משמעויותיה. הגדר הפתוחה והמזמינה בחוץ היא רק אשלייה שפותחה באולמות הסרטה יפים בשם הרייטינג ותרבות הסלב. בעולם האמיתי היא לא באמת יפה, לא באמת אמינה. בסוף תמיד מתפוצצת אותה אשלייה כאשר היא מאיימת  לפתוח את הגדר הפנימית.

הכי חכם פשוט לא להכנס.