מתוך אותו שקט פנימי הבנתי כי הטור הזה, הבייבי שלי הגיע לסיומו. איני מוותרת על הכתיבה, אני קוראת את טוריי לעתים ומבינה כי אכן הצלחתי לגעת באנשים וזו חלק ממטרת כתיבתי.

הגג אצלנו בעבודה משמש כפינת העישון הרשמית שלנו. מקום נחמד, אוירה נעימה הבעיה היחידה עם המיקום שלו הוא דלת הכניסה לגג. הידית פשוט שכחה את תפקידה ואינה נשמעת להוראת היד הפשוטה המנסה לפתוח אותה. אתה לוחץ ולוחץ ולוחץ וכל פעם נדמה שהינה...אבל לא. הדלת אינה נפתחת. רק כשאתה מתייאש, משחרר אחיזתך ופולט אנחת אוףףף, טובה כזאת, אזי נפתחת הדלת כאילו מעצמה.

יום אחד אמרתי לרחל, עמיתה לעבודה, שנאבקה עימי בדלת היציאה – "את רואה, לפעמים כל שצריך הוא לשחרר ואז הכל נפתח מעצמו".

בחודשיים האחרונים למדתי לשחרר בין אם בעל כורחי, ובין אם תוצאה של תהליך אותו אני עוברת כנראה בשנים האחרונות- בין אם במודע או שלא.

מי שעוקב אחרי הטורים יודע כי בחודשים האחרונים לא היה לי רגע דל (ולא שבשגרה יש).

אוגוסט נפתח בתרועת 3 שבועות החופש עם הילדים, יומיים לאחר מכן הייתי בנופש של ארבעה ימים עם 100 איש עם צרכים מיוחדים, יומיים לאחר הנופש הייתי כבר בבדיקת קולונוסקופיה בחשד ל..., הבדיקה לא הצליחה ושבוע לאחר מכן הייתי שוב בדיוק באותה הבדיקה.

רמות הלחץ היו כה גבוהות עד כי לאחר סיום הבדיקה, קבלת התוצאה התקינה הייתי חייבת לנוח. המוח שם עצמו של שאט-דאון והכל נרגע.

נרגע טוב, לא מתמוטט, נרגע שלו, נרגע שלם כפי שמזמן לא היה.

מעבר ללחץ המצטבר והכבד הבנתי דברים בייחוד בארבעת ימי החופש שהתאחדו לכדי השלמה עם תהליך החיפוש העצמי שעברתי בשנתיים האחרונות. הבנתי, שוב, מה חשוב בחיים, במה להתרכז ואני האמת ממוקדת מאי פעם.

יודעת מהו האופק המקצועי אליו אני שואפת. מרגישה בטוחה במקומי האישי, הזוגי התעסוקתי, כוחותיי שבו אליי דווקא מתוך אותו מקום השואב כל פיסת אנרגיה.

מתברר כי האלטרנטיביים מבינים דבר או שניים- אכן בריק אתה מוצא את השלם, את עצמך.

לפני 11 שנה הייתי בהודו ושם מצאתי עצמי לראשונה בחיי יושבת עם עצמי מול נוף שותק ושותקת עימו משך 3 שעות. לא בתהליך של מדיטציה, לא בקורס ויפאסנה, אני והנוף. מזה 11 שנה אני מחפשת שוב את היכולת לשתוק עם מוסיקה, לשתוק לבד, לתת למוחי לחשוב על כלום. 11 שנה עברו ולא הצלחתי לשחזר את היכולת הזו, את אותו רגע קסום ומרפה, רגע שלם.

אתמול במרפסת ביתי זה קרה, בלי שהשתדלתי, בלי שניסיתי לרוקן – הייתי כך. וואו! איזה עוצמות!

 

מתוך אותו שקט פנימי הבנתי כי הטור הזה, הבייבי שלי הגיע לסיומו. איני מוותרת על הכתיבה, אני קוראת את טוריי לעתים ומבינה כי אכן הצלחתי לגעת באנשים וזו חלק ממטרת כתיבתי.

עם זאת בתקופה האחרונה הייתי צריכה לשדל עצמי לכתוב את שפעם קלח מבין אצבעותיי ומוחי בקלילות, מה שאינו מגיע כפי שהגיע בעבר אינו צריך להיעשות יותר.

למעלה משנתיים כתבתי עבור הורים, על הורים, על עצמי. כתיבה שהחלה בחופשת לידה ארוכה וכפויה. אני מודה על כך. לכל דבר יש סיבה, והנה היציאה שלי לאור הכתיבה התאפשרה לא מתוך עצמי בלבד, אלא מתוך כורח שהביא את עצמי לכדי זאת.

קשה לי לחשוב שאין יותר "הבטן הרכה", אך אני מבינה כי היא אינה נעלמת אלא משנה צורה.

אני פונה לכתיבה אחרת שהוצעה לי כבר לפני למעלה מחצי שנה, ועתה יודעת כי היא נכונה לי. מהורים וילדים אני פונה אל עולם המבוגרים, אל העולם בו אומרים "לא לפני הילדים", פונה לכתוב על סקס ומיניות. שוב בין היתר- על עצמי.

מתוך המקום השלם אין לי בעיה לכתוב על כך.

אני רוצה להודות על כל התגובות המצחיקות, הנוגעות, על הידיעה בזכותכן/ם שהגעתי, שנגעתי.

תודה מיוחדת למי שכתב שהוא מחכה מדי שבוע לטור שלי, ותודה עוד יותר מיוחדת לאלינור שכתבה כי בטור "לפחות פעם ב...", כי כל פעם שהיא קוראת את הטור שלי היא יודעת שאני צריכה להיות במעגל החברים הראשון שלה. התגובה הזו עדיין מהדהדת אצלי, ואני מקבלת בחום אלינור את הצעת החברות שלך.

 

מחר חזרה לעבודה ושנייה לפני שאעלה אל פינת העישון ואלחם בדלת העקשנית, אזכר בטור הזה ובעובדה שדווקא כשמשחררים הכל מתחיל להסתדר.

שחרור נעים.