הבטן הרכה - סובלנות

הטור הנוכחי היה אמור להיות טור הומוריסטי על נשים vs נשים, או נשים בעד נשים. לאור האירועים האחרונים בעיר מגוריי החלטתי לדחות את ההומור לפעם הבאה. לעיתים יש דברים ששווה לדבר עליהם ולעשות אותם, קצת לפני.



מאת: ריקי לוי - דינר

הבטן הרכה - סובלנות

אנו מעוניינים לחנך את ילדנו לסובנות אל האחר השונה, וזאת מתוך ידיעה כי כולנו באיזה שהוא אופן שונים, חריגים. עם זאת קיימים אנשים, חלקם חברים טובים שלי, אשר מבלי לשים לב מתנים את סובלנותם בדלתות וקירות אותם אי אפשר לחצות. אלו הם דלתות ביתם. כי הנכונות לדבר על סובלנות הינה עקרונית אך לא פרקטית. המוכנות לדבר עליה הינה כלשונה "לדבר עליה",לא "לחוות אותה" או רחנמא ליצלן "לקיים אותה". בואו נדבר! בדיבורים אנו מעולים!

הטור הנוכחי היה אמור להיות טור הומוריסטי על נשים vs נשים, או נשים בעד נשים. לאור האירועים האחרונים בעיר מגוריי החלטתי לדחות את ההומור לפעם הבאה. לעיתים יש דברים ששווה לדבר עליהם ולעשות אותם, קצת לפני.

 

קריית חיים 2010

קריית חיים 2010 משולה בעיני לאותה בדיחה הגורסת כי "אני לא גזעני, הנה יש לי חבר שחור וחבר הומוסקסואל". מי שסופר את חבריו באופן הזה מגלם את שיאה של הגזענות באשר היא, כי אדם אמור להיות אדם באשר הוא. לא בקריית חיים. או יותר נכון כן בקריית-חיים כל עוד לא נראה, לא את שחור עורכם, לא את נטיית מינכם וכן על הפרק כעת לא את תשישות נפשכם או פיגור שכלכם.

מה אמרתם? אה...סובלנות. כן בטח שאני בעד.

לענייננו.

בקריית חיים 40 הוסטלים בהם משתכנים אנשים עם רמות פיגור שכלי כאלו ואחרות. הבתים נחשבים כבתים מוגנים, בהם שוהים אף מדריכים ואם בית המלווים את החוסים בהם בשגרת יומם. אנשים נחמדים, מצליחים לקיים שגרת חיים למרות הקשיים הניצבים בפניהם.

כעת בהחלטה חדשה מעוניינים להקים בקריית חיים, בית לפגועי נפש- השייך לבריאות הנפש. העיר כמרקחה. החשש הראשוני שהועלה נגע לשמועה כי בבית זה אמורים לשהות אף פדופילים, מה שהוביל לחשש הטבעי, אותו אני מבינה, לשלום ילדנו.

מאוחר יותר כבר חובר הדבר לשאר בתי החוסים בעיר עימם אנו חיים בשלום מזה שנים. לפתע מלחמה בשער. משפטים כ"הם כבר יותר מדי", "למה רק אצלנו שיפזרו אותם גם בערים אחרות" ועוד ועוד מתחילים להשמע מותיקי העיר וגם מקרב חלק מחבריי.

מה אמרתם? אה...סובלנות. כן, בטח שאני בעד.

לענייננו.

אני עד כדי כך בעד שהצטרפתי בגאווה להפגנה נגד ההוסטל לנפגעי הנפש, בדיוק מולם. שידעו מה אני חושב עליהם. אני עד כדי כך בעד סובלנות שכשאני עובר ליד בחור צעיר עם פיגור שכלי, אני תופס את בני בידיו ומסיט את מבטו. אני עד כדי כך בעד שאני לא מבין, ולא שם לב שאמרותיי באשר למספרם, ופיזורם בערים אחרות מזכיר משהו אחר מסובלנות ודומה יותר לתקופות אפלות בהיסטוריה של העם שלי.

אני עד כדי כך בעד שאני מזמן כבר לא סופר כמה חריגויות יש במשפחה שלי, בקרב השכנים שלי, כמה היו סביבי בילדותי. אני עד כדי כך בעד סובלנות עד שהיא דופקת לי בדלת ביתי. עדיף שתשאר מאחורי הוילון, מוסטת שאוכל להביט בפניה מצועפות ולא ישירות.


אפלייה עירונית

שלא תבינו לא נכון. אני מבינה את הטענה באשר לאפלייה עירונית, קריית-חיים נחשבת חלק מחיפה אך מעולם לא התנהלו כלפיה כפי שמתנהלים כלפי חיפה- לא בתשתיות, לא בתקציבים חברתיים וכהנה וכהנה. הדבר משול לחלוקת תקציבים לפריפרייה לעומת המרכז. אני נגד אפלייה. אם אתם רוצים למחות על זאת- ברכתי לכם. אך אל תקשרו אפלייה כללית, עם פנים וסוגי אוכלוסיות ספציפיים. זה כבר מריח כמו ...נו, אתם יודעים- המילה הזאת  שהשורש שלה הוא ג.ז.ע.

 

אני רק רוצה את הכי טוב לילדיי

כולנו רוצים הכי טוב לילדנו, בטחון, יצירתיות, גיוון ועוד. זה ברור, כך שהמניע להפגנה ולהיסטריה מובן בעיני, העובדה שלא עצרו לחשוב על ההשלכות ועל חיבור המניע למציאות אינו מובן בעיני כלל וכלל. רבים מחבריי עסוקים כעת בבנית ביתם, העתידי בהרחבות וחלקות אדמה ביישובים שונים בצפון ובשרון. "אנו רוצים הכי טוב לילדנו, עברנו את וועדת הקבלה- איזה כיף!". כיף סובלני שלא עוצר לחשוב מדוע יש וועדות קבלה ומי לא עובר אותן. אני גם רוצה הכי טוב לילדיי, בעיניי זו הכי מציאות! אני רוצה שיחוו את העולם כפי שהוא, שלא יהיו מוגנים בבועות כפריות בשם אותו טוב. אני רוצה שבכיתה א' של הבן שלי יהיו אתיופים, רוסים, לקויי למידה, ואפילו ילד עם ליווי אישי. אשמח שבני ייחשף לכל המגוון האנושי והתרבותי המקיף אותו- זוהי מציאות, זהו שיעור לסובלנות. אינני חוששת כי הדבר יאט את התקדמותו, נהפוך הוא. הוא יקבל שיעורים שאולי לא יקבל אחר כך בכל ימי חייו- ואלו אלו הם השיעורים שיקדמו אותו בחיים. אם יצטרך חיזוק במשהו לשם כך אנו כאן- הוריו.

אני רוצה להגן עליו אך לא בכך שאמנע ממנו את האמת. כי באמת יש גוונים. יש אנשים רעים בעולם, ויש שחורים, ויש הומוסקסואלים, ויש מפגרים שמראם אולי לא נעים לעיננו אך ליבם שווה.

באשר לטענות  על כך שחלקם צעקניים- נכון. למי אין שכן כזה בקרבו? למי אין שכן שכלבו נובח לעיתים כל הלילה, או שביתו המתבגרת שמה מוסיקה בפול ווליום גם בשעות הצהריים? אולי גם אותם נפזר לערים אחרות?

אולי.. עד אז...מה אמרתם?

אה... סובלנות. כן, בטח שאני בעד.