הוא פצוע קשה...לא יודעים מה יש לו

המשפט המצחיק הזה לקוח מצ'ארלי וחצי והפך במרוצת הזמן לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. עכשיו משהתרבות הישראלית חודרת את ביתי ואל מחוזות הילדות של הגבר בן השש וחצי שלי, שמוכן להתנסות בכל כי הוא נינג'ה אמיתית, הוא הופך לעיתים קצת פחות מצחיק.



הוא פצוע קשה...לא יודעים מה יש לו

המשפט המצחיק הזה לקוח מצ'ארלי וחצי והפך במרוצת הזמן לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. עכשיו משהתרבות הישראלית חודרת את ביתי ואל מחוזות הילדות של הגבר בן השש וחצי שלי, שמוכן להתנסות בכל כי הוא נינג'ה אמיתית, הוא הופך לעיתים קצת פחות מצחיק.

 

ונפלנו, וקמנו, והתגלגלנו...

"אמא,אמא! את חייבת לשמוע מה עשינו היום בגן".

ואם אני חייבת אז אני חייבת, ממש כמו לעצור באור אדום ברמזור. כל יום כמעט אני חייבת לשמוע על מעללי החבורה הבלתי רשמית של בני בגן. איך הם היו ציידי החיות ולכל אחד היה תפקיד, איך הם גילו תל של נמלים אדומות (שהן הכי מסוכנות אגב..) ונלחמו בו ללא חת וללא פחד, איך המפקד (יהב מהגן – לא לטעות) אמר להם שהם יוצאים למשימה חשובה מאין כמוה ואיך כל המשימות האלו משחזרות עצמן בסלון ביתי הצנוע.

כל מי שאני מספרת לו את זה אומר לי "נו מה את רוצה. בנים!". אכן בני מגלה את גבריותו בצורת לוחמה ללא חת ודימוי קרב אפשרי ככל סיטואציה.

לרוב הוא צב נינג'ה למרות שאתמול הוא ביקש להיות בחבורת רחוב. אין לי מושג מאיפה הוא מכיר את המונחים האלה, אבל אני יכולה לשער.

אז התחפשנו לחבר בחבורת רחוב – ערס בשפת העם. נבו לקח אקדח (צעצוע כמובן) ושם אותו על המותן, תכנן שליפות מהירות, הוסיף לעצמו כובע קסקט הפוך על הראש ואני הוספתי לו בנדנה על היד. אחד משלושה - או שהוא, אכן, התחפש לחבר בחבורת רחוב, או למעריץ של אדם או לגב מהשרדות. כך או כך הילד היה מאושר ואני אשריני.

אחרי שאני הפסקתי להתרפק על מחוזות הילדות שלי והפוסטרים של אדם בחדרי המשכנו לשחק בקרב יריות תוך שהוא הורג אותי ואת בעלי מספר פעמים.

הכל נחמד יפה וכוחני בתיאוריה, במשחקי הכאילו. הבעיה היא שהם (הבנים) אינם מסתפקים בכך, כבר מגיל צעיר רוח הלחימה וההתנסות האקסטרימית טבועה בהם כאילו בגיל 6 כבר מתקיימים מיונים לסיירת מטכ"ל.

נבו קופץ, מטפס, על הכל – ספות, ארונות, אחותו מה לא? כל שיחה מתחילה ב- "אמא לא תאמיני היום בגן, נפלנו וקמנו והתגלגלנו....ו...".

זה בגן. אבל היום בבית באמת עלינו וטיפסנו ונפלנו והתגלגלנו רק כדי לצעוק כעבור שנייה – "אמא!!!כואב לי!!!"

 

מעשה שהיה כך היה...

חשקה נפשו של נבו במספריים הממוגנטים אל פס המגנט שבמטבח (כן! כן! זה שעליו ממוגנטים אף כל הסכינים המשוננים).

ללא לאות והשהייה טיפס נבו אל השיש עצמו, בהנפת על של פלג גופו העליון אל השיש ולאחריו משיכת פלג גופו התחתון אליו. כל זאת בעזרת כוח הידיים ונפש הילד בן השש שאינה מודעת ו/או רואה סכנות פוטנציאליות (אני באמת צריכה לעבוד יותר על חידוד החרדתיות הפולנית שבו).

הגיע הנ"ל אל השיש, הסיר המספריים ותכנן לרדת בדרך ההפוכה מזו שבה עלה. הגיוני! רק שיש בלתמ"ים בסיפור! דלת הארון שמתחת לשיש נפתחה, בעזרתה הלא מכוונת של רגלו של נבו והילד התגרד עליה כל הדרך מהשיש ומטה.

התוצאה – פנס (לא זה שמאיר זה עם ניקוד הסגול בתחילת המילה) לאורך כל הצלע השמאלית של גופו, דימום קל וצרחות "אהההההההההההההה, כואב לייייייי" שמהדהדות בכל הבית.

מד"א לא אחרו להגיע. מד"א למי שלא יודע הם ראשי התיבות של "מהר!דחוף!אבא/אמא!"

השכבנו את הילד על הספה, מששנו את הצלעות רק כדי לראות שהכל בסדר, נורמלי וצפוי אצל ילד ישראלי ממוצע בן 6.

בנוסף, לא הספיק בעלי לשחזר קרבות מן העבר ולציין באזני את המשפט "מה קרה לך? את יודעת כמה פעמים אני נפלתי? את יודעת כמה חתכים כאלו היו לי?".

אז לא אני לא יודעת! וטון הגבורה העממי שעלה רק בשאלה הנ"ל מעיד באמת עד כמה – boys will be boys!

גם ממרחק 37 שנות, בעלי מחייך כאילו נזכר בסיפור הקרב על המיתלה. באמת גברברים צעירים כמבוגרים – תתעוררו על עצמכם – נתקלתם בארון! אתם לא אטילה ההוני !

האמת בסתר ליבי, תיארתי את הצלקת שתשאר לנבו על הצלע שתשמש אותו בעתיד להמצאת סיפורי גבורה מעין אלו של אביו , ושדרכה הוא כבר ימוסס ליבה של צעירה זו או אחרת.

"אה..." אמר בעלי בביטול – "מזה לא תשאר לו צלקת".

שוב, הם מבינים בזה – מה אני כבר מבינה בהתקלות לילית עם ארונות – מקסימום עשיתי צמות לבובות בילדותי. לא משהו להתגאות בו, אפילו פנס אין לי!

 

הפצוע האנגלי

לאור בריטיותו של בעלי אני יכולה להגיד שבני אכן הוא הוא הפצוע האנגלי. שוכב מדמם על ספת ביתנו זועק לרחמים. לאחר מספר דקות שניסינו לשכנע אותו כי הוא גבר ואמיץ ויכול לשאת את הכאב בדממה, הבנו כי כל שהוא צריך (כמו כל בת מצוייה) זה מעט ליטוף ואהבה, הידועים בשמם הרפואי- תחבושת.

ערכת העזרה הראשונה הגיעה, הפולידין נמשח, התחבושת הודבקה!

המקבילה לסיכת הקצין לאחר מסע הכומתה הודבקה בגאווה אל גופו של בני. לא היה גאה ממנו, בגאווה הוא מראה לכל אחד שרוצה את הפציעה הקשה ומספר עליה סיפורי גבורה.

חסרה רק כוס בירה ביד, אורות עמומים של פאב וצעירה הפוערת עיניה ואומרת "די!" במבט מעריץ כדי שהוא יהיה רשמית בן 19-20.

כנראה שבבורקס של שנות השבעים ידעו על מה מדברים-

"הוא פצוע קשה לא יודעים מה יש לו".

עד היום לא יודעים...