בין הספונג'ה לכביסות מחייכת לעצמי

הילדה שוב בוכה, אני תוהה על מקומי.

הבעל מגיע מאוחר, דבר שבשגרה

בלולי שוב הגן הקסום, אח...איזו נעימה.

מאת: ריקי לוי דינר

בין הספונג'ה לכביסות מחייכת לעצמי

הילדה שוב בוכה, אני תוהה על מקומי.

הבעל מגיע מאוחר, דבר שבשגרה

בלולי שוב הגן הקסום, אח...איזו נעימה.

לקלח, לחתל, להאכיל ולרפד

בחום ואהבה, ואוכל חם ואוהד.

בריאות, בריאות, טיפת חלב חיסון

ובינתיים רק תשלומי הגן מסמנים לי את המיתון.

עוד יומולדת, מתנפחים וליצן

שמרוויח קצת יותר ממני ויש לו ימבבבה זמן.

מתעוררת עם השחר, יקיצה טבעית – אך לא שלי

של הילד שבוכה לו ואני שוב תוהה....ומה איתי?

מחייכת לירח שעוד מנצנץ בחלון,

מקלחת, מחתלת, וכל זאת עם אור ראשון.

מגיעה לעבודה, מסדרת, מנהלת, גם נכפפת גם כפופה,

ואופס....כבר ארבע – יאללה לעבודה השנייה.

ריצות, ריצות, מאבקים רוחניים

בין הבוס, לעצמי, לבנק ולילדים.

כן הבעל לא מוזכר עד כה, את זאת אני יודעת

אבל אנחנו מתכתבים בפייסבוק גם זו תקשורת מנצחת.

ובינתיים שוב כבר ארבע, והנה נגמר היום

ואני תוהה מה יקרה אם לא אגיע לגן לאיסוף – רק ביום ראשון?

מגיעה לגן כמו כלום, מעמיסה את הזאטוטים

וכשהם צוחקים מאחור אני יודעת שזה שווה את כל המשברים.

בין הספונג'ה לכביסה מחייכת לעצמי,

הילדה שוב בוכה ואני יודעת (!) את מקומי.

מאושרת באמהות, חובקת זוגיות, קשה לי כמו כולן

אך זה הכי טוב בעולם.

ותמיד תמיד מזכירה לעצמי וגם לכן,

עוד 18 שנה והם עפים מהקן!