באו נתחיל בעובדה בסיסית פשוטה הידועה כיום לכל הורה מצוי, אף כזה בתחילת דרכו- "היום הכל מתחיל מוקדם יותר". הכל! בתוך ה"הכל" הזה כלולה גם ההתבגרות המינית של ילדנו....

מאת: ריקי לוי דינר

 

באו נתחיל בעובדה בסיסית פשוטה הידועה כיום לכל הורה מצוי, אף כזה בתחילת דרכו- "היום הכל מתחיל מוקדם יותר". הכל!

בתוך ה"הכל" הזה כלולה גם ההתבגרות המינית של ילדנו- הבנתם כי יש שני מינים, כי הם נמשכים זה לזה, שאלתם אודות השינויים בין המינים וכמובן, כמובן בתוך זה המחזור, קיום יחסי המין ומה לא...

ישנן שתי גישות לקבלת/התמודדות עם ההקדמה של דברים אלו. אני לא אלאה אתכם בגישה הראשונה היות ואני בחרתי בשנייה-

הכחשה.

בכלל אני חושבת שגישת ההככחשה באשר לכל מיני דברים הואשמה שלא בצדק לאורך השנים. זוהי גישה קלילה, נוחה, שאינה מבקשת לעצמה דבר מלבד השקט הנפשי. מה רע?

כמובן שאותו שקט נפשי מתפוצץ לנו בפנים בעבור הזמן, אך עד אז זהו גן עדן של שוטים. שוטים, שוטים, אך בכל זאת גן-עדן.

גן העדן הדבילי הזה מתפוצץ לי בפנים חדשות לבקרים בזכות בני בכורי- נבו, המתעקש לדון בדברים כמו מוות, גירושים, מיניות ואי אלו דברים של בוגרים בדיוק בזמנים שאני לא מוכנה להם (כל זמן שהוא לצורך העניין).

לאחר השיחה על המוות בגיל חמש וחצי ניסיתי לסכם איתו כי מעתה והלאה בנושאים חשובים יוגש אלי טופס עם הנושא הרלוונטי שבוע לפני השיחה על מנת שאוכל להתארגן מראש ולהכין עצמי אליה.

כמובן שזה לא עבד.

מעשה שהיה כך היה ששבוע שעבר הגיע השיחה על ההתפתחות המינית של בני.

אני רוצה להבהיר משהו בנושא- עד לפני אותו שבוע הייתי בטוחה כי יש לו נטיות. הרגעתי את עצמי כי אין לדעת דבר ובכל זאת הכנתי עצמי לאפשרות שעוד כמה שנים הוא יגיע אלי ויאמר "אמא אנחנו צריכים לדבר". התגאתי בעובדה שאני מוכנה.

לשיחה הזו אני מוכנה.

כדי שלא תחשבו שאיבדתי עצמי לדעת לחלוטין אני אבהיר- אני סוציולוגית, עסקתי המון בקריאת מחקרים על מגדר ונטיות מיניות, שלושה מחבריי הקרובים הומוסקסואלים שסיפרו לי גם על ילדותם והסימנים המקדימים בה. את כל אלו אגדתי לכדי תמונה, די ברורה, שהצביעה באחוזים די גבוהים ש...איך נגיד את זה? יש סיכוי.

הצבע הראשון שהילד הכי אהב- וורוד, הריקוד הראשון שאהב- דמה לריקוד בריטני ספירס על העמוד, הילד רוצה ללמוד בישול, מבקש שאלמד אותו כיצד עושים ספונג'ה, ורוצה בגדים זוהרים כמו של שירי מיימון מהפסטיגל.

כמו שאמרתי- אני מוכנה לשיחה.

ואז מבלי הכנה- שבוע שעבר יושב הילד, בני בכורי, ומסביר בדיחות מתוך ספר קומיקס לאחיו הקטנים. באחד מהקומיקסים ישבו הדמויות ערומות בחוף הים. לפתע, שוב מבלי הכנה וללא נוכחות בעל בוגר בבית, אומר לי הילד "אמא, את יודעת, אני אוהב להסתכל על ציצי של בנות".

באנחת רווחה קלה, שנשמעה עד אזרבייג'אן, אמרתי בנונשלנטיות "ולמה אתה נהנה להסתכל על ציצי של בנות?".

"לא יודע", הוא ענה, "זה עושה לי מין צמרמורת נעימה בגוף".

אהההההההההההההההההההה...................היה הצליל היחיד שנשמע בין אזני באותו הרגע...

רגע!!!! הילד בין 8!

 מתי זה התחיל? מה קורה פה? עוד שנייה תצא שערת המפשעה הראשונה ואני אמות רשמית. אכן הכל היום מתחיל מוקדם יותר.

חשוב להגיד כי בכל זאת אמרתי לו שהרבה גברים מרגישים צמרמורת נעימה בגוף כשהם רואים ציצי של אישה. "באמת ?" הוא שאל. "כן עניתי".

חשוב היה לי לנרמל את הסיטואציה עבורו, ואני אכן חושבת שזה אחד הכלים החשובים שרכשתי בשיעורי המגדר והפסיכולוגיה שלי.

וברצינות מספר דברים בנוגע לאותה סיטואציה:

• אני מקווה כי לעד תשמר הפתיחות בביתנו, גם בנושאים שאולי יביכו מי מהצדדים.
• בעידן בו באמת הכל מתחיל מוקדם אני מעדיפה לדעת מהדברים ולתת לילדיי את הכלים להתמודד עימם ולא להתקל אחר כך בצרה שקשה לצאת ממנה.
• אני באמת ממליצה להורים לשמור על קור רוח כאשר ילדיכם פונים אליכם בנושאים שקשה לכם עימם, זוהי הדרך היחידה לנרמל את המצב ולשמור על הפתיחות בבית.
• לא זנחתי לחלוטין את התיאוריה לפיה יום אחד יבוא אלי בני בכורי ויגיד לי "אמא אנחנו צריכים לדבר", כרגע פשוט עזבנו במקצת את גישת ההכחשה ואנחנו הולכים על הדו-מיניות בעקבות השבוע החולף. מה שלא יהיה אני מקווה שפעם הבא בכל זאת יוגש לי מסמך בנושא החשוב הזה לפחות שבוע לפני- שאוכל להתכונן.