"וואי! אני מזה רוצה לעזור אבל ממש...ממש אין לי זמן"

"אויש בכיף הייתי עוזרת אבל אני מזה עמוסה ממש אין לי זמן"

"חבל שאת מודיעה לי עכשיו, ממש אין לי זמן. אבל אם את צריכה משהו תתקשרי. אבל ממש...ממש אין לי זמן".

בתיכון התוודעתי לראשונה לוועדות הכיתה. עד אז הייתי סתם פרייארית – בלי תפקיד רשמי, בלי המלצה מההורים ובלי מילה טובה מהמורה המתייחסת לביצועיי המרשימים על הכנת הפלקט הכיתתי.

אנשים צריכים להבין שוועדת תרבות ו/או קישוט אינן וועדות של מה בכך. הדבר דורש תכנון, שיחות עם ספקים, טושים יוקרתיים ומהחדישים ביותר הנמצאים כיום בשוק, סחר חליפין עיקש עם הכיתה ליד (להם יש את הטושים החדישים עם הנצנצים), והכי הכי חשוב – קשרים עם מלכת הכיתה.

לצד הסולידאריות המבעבעת בתיכון בעת קישוטי הכיתה – הרי כל אחד רצה לגזור, להדביק ולהישאר בהפסקות לשם כך (לפחות כך שכנעתי את עצמי אז...), הויכוחים לא אחרו לבוא – האם לתלות את השם- יא' 1 באלכסון או שמא ישר? האם צריך שיהיה לוח עם תאריכי יומולדת בכיתה או שמי  שרוצה פשוט יחגוג? האם לתלות את התמונה המביכה שצולמה בטיול השנתי בה רואים את אחוריו השעירים של מ.ד. בכיתה או לא? (מי שנכח איתי אז באירוע יודע שהתמונה נתלתה אף עם מלל קצר המסביר את שאנו רואים) וכהנה וכהנה....

לא פשוט.

 

אני חושבת אכן שזו הייתה חוסר הפשטות שגרמה לי לעזוב את התפקיד מהר ולהסכים לעזור לכשאצטרך – עם זאת לא נשאתי תפקיד רשמי. תמיד עזרתי – אהבתי את החשיבה על הקומפוזיציה, את ה-וואו של המורה לאחר העשייה, בקיצור הייתי חנונית ולא היו לי חברים (סתם, סתם...הייתי אחת מהחברות של כולם).

שנים לאחר מכן למדתי שנתיים עיצוב, כנראה שהסנפת דבק 4 שנים בתיכון (גם אם לא באופן מכוון) משפיעה על אי אלו תאים במוח. הזדקקתי לדבק שוב.

אחרי שנתיים – נטשתי שוב.

היום ממרומי 37 שנות . . .23 שנה לאחר אותו תיכון ,הגדרת התפקיד הרשמית  שלי בארגון בו אני עובדת הינה- "רכזת תרבות הפנאי". או כפי שהמנהלת שלי הגדירה אותי פעם – אני מתנ"ס של איש אחד, וועדת תרבות הממשיכה את מסורת התיכונים למיניהם רק עם קצת יותר יצירתיות, בגרות/בשלות והמון קשר עם ספקים שיש להם את הטושים הכי מגניבים באזור.

 

מעבר להגדרת התפקיד הרשמית, שבה אני לא באמת משתמשת בטושים חדישים – הרי יש היום פאוואר פוינט ופוטו-שופ, מצאתי עצמי לאורך החיים תמיד נגררת למקומות האפלים האלה של התרבות.

-"הי, ריקי מה עם ברכה? נו....בחיאת, את כותבת הכי טוב"

- "תקשטי לי את זה את...מה לי ולקישוט".

- "לך יש כתב יפה, תכתבי, תכתבי" (קלישאה ארוכת שנים שעובדת תמיד על מישהו...).

 

ועתה, מבלי שסימנו אותי, מבלי שמינו אותי מצאתי עצמי שוב מרימה את נס וועדת התרבות הישנה- ואחראית על הכינוס התרבותי השנתי של גן הילדים – טקס סיום סוף השנה, הידוע בשמו הרשמי "אויש.....מי קונה מתנה לגננות?".

מי? מי? מי? אני! אני! אני!( חייבת לציין ויעל אמא של נופר מהגן).

כל מי שניסינו לרתום למשימה ולחלוקת נטל התפקידים והאחריות (היי יש לי 3 גנים על הראש) סיפקה לנו את אחת מהתשובות הבאות:

"וואי! אני מזה רוצה לעזור אבל ממש...ממש אין לי זמן"

"אויש בכיף הייתי עוזרת אבל אני מזה עמוסה ממש אין לי זמן"

"חבל שאת מודיעה לי עכשיו, ממש אין לי זמן. אבל אם את צריכה משהו תתקשרי. אבל ממש...ממש אין לי זמן".

 

מזלי הגדול הוא שלפחות בתינוקיה עוד טרם הספיקותי להגיד "וועדת תרבות", נרתמה קרן אמא של תהל למשימה. גן אחד ירד – נותרו שניים לפנינו.

 

האמת לא יודעת אם אמהות אחרות בגן שמו לב- אבל לכולנו אין זמן. מרתיח אותי שאמא עם ילד אחד מסוגלת אפילו לענות לי את התשובה הזו. מרתיח אותי שהן מסוגלות בצדקנות מתפשטת לענות לי כך ואז עוד להגיד לי "כל הכבוד לך!". לא צריכה את הכבוד, צריכה עזרה – זה גם בשם הילדים שלכם. אבל הנה בלי תפקיד רשמי, בלי פתק מההורים. ההבדל היחידי הוא שאני לא מרגישה פרייארית, אני עושה את זה בכיף.

למען ילדיי.

מעבר לכך הדבר הבאמת מעצבן שלאנשים אחרי זה עוד יש תלונות. במסיבה של נעמי נגשו אליי שלוש אמהות ואמרו לי בזאת הלשון:

-"וואי בדיוק הבוקר חשבנו שלא יפה שלא הייתה התארגנות ולא קנינו כלום"

- תשובה שעברה במוחי: אם כל כך חשוב לכן למה נזכרתן רק עכשיו? במקום זה עניתי בנימוס "אבל כתבנו פתק ואספנו כסף, אל תדאגו יצאה מתנה יפה".

- מה קנינו? הן שאלו.

- מה שהגננות ביקשו, כרטיסי מתנה לרשת אופנה" עניתי. "יצא מעל 200 ש"ח לאחת".

- "מגיע להן יותר, חבל שלא שמת את הפתק במקום יותר מרכזי"

- חבל שוועדת תרבות לא השקיעה השנה בלסתום את הפה עם דבק להורים חוצפניים בעלי מיקוד שליטה חיצוני. ועוד משהו, אם באמת מגיעה להן יותר, כפי שאתן מתיימרות לחשוב ולציין, מדוע לא קניתן משהו אפילו בשם עצמכן אם הנחתן כי אף אחד אחר לא קנה? מטריפה אותי היוהרה של אנשים, החוצפה, העלמות הענווה ואמירת התודה.

בפעם הבאה האמינו לי אני עושה מה שבראש שלי – מבחינתי ש- יא' 1 תכתב באלכסון ובטושים הכי חדישים ויקרים שיש. מי שלא נעים לו שלא ייכנס.

על החתום – וועדת תרבות!

 

אגב...יש מי שכבר רשם אותי לוועדת תרבות של כיתה א'. אני דורשת בחירות!