שבע ורבע בערב בעלי מבין את המצב, ולמרות שלא נקרא לכך, יורד מהטרנינג הביתי ועולה שוב על מדים.

"אני לא מרגיש נוח להשאיר אותם שם לבד" הוא אומר לי בהתייחס לחבריו לבסיס בו הוא משרת, "לא מרגיש לי נכון. אני צריך להיות שם, לעזור בפינוי". ארוחת הערב מבוטלת ולצידה השקט הנפשי שלי.

לפני מספר שנים, בחג החנוכה, כתבתי סיפור קצר על חג האור. הסיפור תיאר, בין היתר, את משחק האהבה שבין גשמי חנוכה לאורות החנוכיה המרצדים בחלונות הביתים.  תיאר את המשפחות המתאספות סביב הנרות והסופגניות (לרוב), את מחול הסביבון החג על צירו ואת החיפוש הסימבולי והבלתי נלאה של כולנו אחר הדבר המתוק הזה שימלא את החורים בחיינו בדיוק כפי שהריבה ממלאה את חור הסופגניה.

אני אוהבת את הסיפור הזה, אחד מסיפורי אליו אני קשורה בקשר רגשי שאיני יכולה להסביר. כל חנוכה אני רוצה מחדש לפרסמו היכנשהוא, לא מתוך יוהרה, כי אם מתוך ערגה לאותו חג של פעם, של תמימות, משפחתיות, ילדותיות המצפה לקבל מעות חנוכה ולסובב סביבון.

אני מסתכלת כעת על חג האור ומרגישה כי מישהו, משהו, איזו ישות קארמטית נבואית, איני יודעת כיצד לכנותה, פשוט כיבתה את האור.

תחילת דצמבר עדיין אין גשם; על משחק האהבה של סיפור חנוכה הישן ירד המסך, המשפחות כבר לא נאספות כי כביש החוף חסום לתנועה, ואלו שחיפשו משהו בצורת קריירה שימלא את חייהם נגדעו בדמי ימיהם.

עשן מתמר, אירועים מבוטלים וכל הכוחות מתאגדים למטרה אחת.

אני מסתכלת החוצה לשמיים וברגש בלתי מוסבר, כמעט כמו אותה יישות קארמטית נבואית, חושבת כי אולי כל שנותר מאותו הסיפור הוא הרצון הכל כך בסיסי כעת פשוט לחכות לנס.

 

על גאווה ומחוייבות

חמישי בצהריים התעתדתי להפגש עם ידיד לארוחת צהריים (וזאת לאחר שביטלתי כבר מספר פגישות קודמות). לאור לחצי עבודה ידעתי שגם את הפגישה הזו אאלץ לבטל. אחת בצהריים אני מרימה טלפון והוא אומר לי : "בטח שמעת על השריפה בכרמל, אז אני נאלץ לבטל...נדבר?"

לתומי חשבתי כי מדובר בשריפה קטנה היוצרת פקקי תנועה ולכן הוא מבטל. לא הייתי מעודכנת בחדשות ושכחתי לגמרי כי ידידי עובד, בין היתר, ברשות שמורות הטבע.

אחר הצהריים בביתי, עת נחשפתי לחדשות, כבר הבנתי את גודל האירוע.

בניסיון לשמור על שפיות, המנסה להתרחק ממסכי הטלוויזיה העברתי לערוץ הופ לבקשת ילדיי. בין היתר ניסיתי לחשוב האם לספר להם?, כיצד להסביר? מה לומר?

אותו צורך בסיסי של שמירה על שפיות ניתב אותי להתמקדות בדברים אחרים -  ארוחת הערב.

בין לבין המשיכו להגיע טלפונים מטרידים מהעבודה שלא נותנת מנוח, עד כי הרגשתי שהחבל עליו תלוי השקט הנפשי שלי, עומד ממש על בלימה.

עד כמה שהבלימה דקה, הרי שילדים מחייבים אותך להיאחז בה עד כלות. לא יכלתי להישבר מולם, כמעט בלתי אפשרי ולא נחוץ. חייכתי, המשכתי, שיחקתי, רקדתי, קילחתי, פיזמתי ולרגע לא נחתי.

שבע בערב בעלי מגיע ואנו מתכוננים לארוחת ערב משפחתית שמזמן לא נחוותה, לצערי, במחוזותינו.

בין לבין ממשיכים הטלפונים, ממשיכות החדשות, וממשיכים הפזמונים מהופ. טירוף שגרתי של חיי משפחה ממוצעת במדינת ארץ-ישראל, הכל מתערבב בכל.

שבע ורבע בערב בעלי מבין את המצב, ולמרות שלא נקרא לכך, יורד מהטרנינג הביתי ועולה שוב על מדים.

"אני לא מרגיש נוח להשאיר אותם שם לבד" הוא אומר לי בהתייחס לחבריו לבסיס בו הוא משרת, "לא מרגיש לי נכון. אני צריך להיות שם, לעזור בפינוי".

ארוחת הערב מבוטלת ולצידה השקט הנפשי שלי.

כשאני גאה בו על ערכיותו אני שמה לב לדריכותו באשר למצב. הוא מנשק את הילדים ואותי ממש כפי שנישק אותנו בתקופת המלחמה ויוצא מהדלת רק כדי להניח לי סוף סוף להשבר.

 

מנוחה מוטרדת

תשע בערב כולם ישנים סוף סוף, ואני עוקבת בדריכות אחר הידיעות בחדשות. שפיותי שוב רומזת לי להתנתק מהמסך, אך שתינו מבינות כי ממילא היא כבר עזבה את מנוחתי יחד עם השקט הנפשי אז עדיף כבר לתת לעיני לשוטט היכן שהן רוצות. איני מוצאת מנוח.

אני מביטה על ילדיי  נושמים אט אט ומתמלאה אהבה גדולה. מיד באותה שנייה אני מלאת חרדה ענקית שמא מחר בבוקר המצב יהיה שונה לחלוטין עבורנו.

אוטובוס מתהפך 40 נשרפים חיים, זיהויי הגופות יימשך ימים ואני רק חושבת על האיש שלי במדים, על נפשו שתצא משם מפוייחת מאי פעם.

אני משננת מנטרה כי הוא ייצא משם בריא ושלם וזה החשוב מכל, ומנסה להרגע – שוב.

מחול האהבה בין הגשם לאורות החנוכיה, מהסיפור ההוא, החליפו מדיהם למחול השדים המתחולל במוחי בין מנטרות החיים לידיעת המוות האפשרי.

אני משתגעת.

 

נכדינו

שתיים בלילה אישי חוזר ומבטינו אומרים הכל. "מטורף שם" הוא אומר לי.

"גם כאן היה" אני רוצה לאמר לו.

ושוב, כמו לביאה השומרת על משפחתה וגוריה אני מבינה כי טירופי יצטרך לזוז הצידה נוכח צרכיהם של בני משפחתי. "לא כעת", לוחשת לי שפיותי – "חזרתי, את יכולה להרגע".

אני נושמת שוב ומקשיבה לסיפורו.

עד אותה שעה המשיכו החיים בשגרתם, ילדיי התעוררו לעיתים, החליפו מיטתם בספת הסלון, חזרו למיטתם, וגמעו הבקבוק. בין לבין יצאתי אני למרפסת מחכה בדריכות ומדברת עצמי לדעת באוזניי חברותיי. החרדה לאיבוד הנפש האחת (לא השנייה), כמוה כחור שחור המאיים לכלות כל פיסה ב'אני'.

עדיין, גם לו הרע מכל היה מתרחש הייתי גאה בו, על ערכיותו, גיוסו למשימה ועל האיש שהוא.

מכרה שלי הסבירה לילדיה, כי אולי נכדיהם יזכו לראות את ההר כפי שאנו הכרנו אותו. כל כך הרבה זמן יעבור עד לשיקום.

אני מסתכלת עליו ומודה לאל כי לפחות יזכה לראות את נכדיו.

שוב השגרה הפרטית שלי מתערבבת עם החיים המוטרפים כל כך במדינה הזו.

ומעל הכל בחג האור הזה אני מרגישה שכל כך חשוך.