היום בצהריים רבתי עם המורה. היא אמרה שאני מתנהגת לא יפה, ושלחה אותי לחצר לחשוב על מה שעשיתי. כל כך רציתי להגיד לה שאני חושבת שהיא טועה, שאני חושבת היא דבילה כמו שאחי הקטן אומר, רציתי לצעוק- אוףףףףף אחד גדול כזה שיוצא עם כל האוויר שבגוף.

היום בצהריים רבתי עם המורה. היא אמרה שאני מתנהגת לא יפה, ושלחה אותי לחצר לחשוב על מה שעשיתי. כל כך רציתי להגיד לה שאני חושבת שהיא טועה, שאני חושבת היא דבילה כמו שאחי הקטן אומר, רציתי לצעוק- אוףףףףף אחד גדול כזה שיוצא עם כל האוויר שבגוף.

מי היא שתגיד לי שאני מעצבנת. אחרי זה כשאמא באה לקחת אותי מבית הספר, המורה סיפרה לה מה היה. אני הכי שונאת שמלשינים. במקום להוציא לה לשון, התמלאתי דמעות, גדולות וחונקות כאלה שהופכות אותך קטן קטן, עד היום אני יכולה להיזכר בדמעות האלה יומן יקר שלי.

אמא הנהנה הנהון של מבוגרים, הצמידה אותי אל חיקה תוך שהיא מלטפת את  ראשי והן פשוט המשיכו לדבר מעלי כאילו אני לא שם. כאילו אני לא שומעת את כל מה שהן מדברות עלי.

באותו הרגע הבנתי שהעולם ממש, אבל ממש לא הוגן. התחושה הזאת של שני אנשים עומדים מעליך ומדברים עליך וחוסר היכולת שלך להגן על עצמך היא אולי אחד הדברים המשפילים שאפשר לעשות למישהו.

יומני היקר, למה זה קורה?

חזרנו הביתה וידעתי שמחכה לי עוד שיחה.

להפתעתי אמא אמרה לי שהיא יודעת שאני צודקת.

התבלבלתי.

"אז למה לא אמרת לה מה את חושבת עליה?" שאלתי אותה.

"הדברים הרבה יותר מורכבים" היא ענתה לי. כשתגדלי תביני.

שונאת את התשובה הזאת....

 

בערב אבא ואמא דיברו ושמעתי שאמא מספרת לאבא שהיום שוב פעם היא רבה עם הבוס שלה ושממש אבל ממש נמאס לה.

רציתי לצאת מהמיטה ולהגיד לה שאם הוא מתייחס אליה לא יפה היא פשוט צריכה לעזוב.

אבל אז שמעתי את אבא אומר לה- "עוד קצת חמודה, רק נסתדר קצת עם הכסף ותחפשי משהו אחר"

"אני יודעת", היא נאנחה, "אני יודעת".

 

בבוקר, שאלתי אותה אם היא אוהבת את העבודה שלה ואת האנשים שהיא עובדת איתם.

היא אמרה לי שלא כל כך.

"אז למה את לא עוזבת?" שאלתי.

ושוב היא ענתה לי את התשובה המעצבנת- "הדברים הרבה יותר מורכבים, כשתגדלי תביני".

שונאת את התשובה הזאת!

 

• יומני היקר – אני גדולה. גדולה ולא מבינה. שונאת את התשובה הזאת, שונאת את התחושה הזאת של התכופפות לסמכויות כשאתה יודע שאתה צודק. שונאת שמדברים עליך כאילו אתה לא שם, כאילו הם באמת מכירים אותך ויכולים לעשות לך ניתוח אופי. שונאת שרק מתוקף ההיררכייה יכולים לזלזל באדם שהינך.

גדולה, מאוד אבל לא מבינה. מרגישה כמו ילד שעיניו נפקחו בשנית ומוקרן לו סרט על איך העולם באמת פועל. סרט אימה!

ואני רק רוצה להגיד לאמא שלי ולכל המבוגרים – הדברים הם לא מורכבים, הם פשוט בפירמידה – תמיד יהיה מישהו שיש לו כוח עליך. תמיד יהיה מישהו, כנראה, שבשל נסיבות החיים תאלץ להתכופף, להקרנפף, לוותר לו – גם כשאתה יודע כי הצדק עימך.

שונאת את התחושה הזו!

מצד שני מנסה לבחון זאת בזווית אחרת, אנו עושים למשפחותינו, לביתנו, מתכופפים כדי שאנחנו אולי נוותר (ולו רגעית) אך ילדינו ירוויחו. השאלה היא עד איזה גבול? השאלה היא באיזה מחיר?

המחיר שלי, יומני היקר, מתחיל להיות כבר קצת יותר מדי גבוה. עוד מעט אחצה את הגבול, עוד מעט אשתחרר.

יומני היקר, הדברים באמת מאוד מורכבים, מה שכן אני עדיין לא מבינה!