ישנם מקומות שנראים ממש רחוקים, נסתרים מהעין בינות לעצים, אומרים שגדלים שם ילדים אחרים.

 ילדים עם טעם של פעם, כך אמא אמרה, בלי פייסבוק, בלי נייד, עם תלבושת אחידה.

ישנם מקומות שנראים ממש רחוקים,

נסתרים מהעין בינות לעצים,

אומרים שגדלים שם ילדים אחרים.

 

ילדים עם טעם של פעם,

כך אמא אמרה,

בלי פייסבוק, בלי נייד,

עם תלבושת אחידה.

 

מלטפים הם חיות,

ועושים יצירה,

מדברים על כדור הארץ,

ולא במילה גסה.

 

מעורבים חברתית,

מנגנים בתזמורת,

שרים במקהלה,

אומרים שפעם בשבוע יש שם שיעור חברה.

 

ילדים בטעם של פעם,

כלל אינם מודעים,

לדיונים של אז ועכשיו,

מבחינתם הם פשוט ילדים.

 

ואנחנו מסתכלים על אז ועכשיו,

ויודעים שהמצב מאוד מסובך,

רוצים את של פעם – את הנדירות,

אבל שחס וחלילה לא יאשימו את ילדינו בחריגות.

 

איך יוצרים ילד של פעם בעולם של עכשיו?

בלי לגרום לו להרגיש אחר,

או לא מחוברת?

איך משאירים אותו עוד קצת בבועה,

ולא זו התל-אביבית אלא זו של המשפחה.

 

מצאתי מקום , אחר שונה ומיוחד,

בית ספר בקיבוץ,

כמו פעם ולו בקצת.

 

הילד שלי מבשר ניחוחות

של חברותא ואחדות,

ואני יודעת שיש מי שיגיד –

פלצנות.

 

בטוחה במקום שמצאתי לו,

ולו עד לחטיבה,

ומודעת גם לחסרונות,

הי! אני לא חיה בבועה.

ובכל זאת בכל התנאים החברתיים,

כאן בסביבה,

אני יוצרת לי ילד של פעם לפחות לעוד שנה.

 

אי שם רחוק בינות לעצים,

מסתתרים להם ילדים אחרים.

ילדים עם טעם של פעם

כך אמא אמרה,

בלי פייסבוק, בלי נייד,

עם תלבושת אחידה.

 

מוקדש באהבה והתרגשות גדולה לבני,

שעולה אוטוטו לכיתה א'

בקיבוץ אפק!