באחד מהימים האחרונים, בעודי בחרדת מוות נוראית – המתעוררת אצלי כל כמה חודשים, התקשרתי אל חברתי הפסיכולוגית רק כדי לשמוע את המשפט הבא: "משהו דחוף ממי, כי פשוט התיישבתי עכשיו לכתוב את הצוואה שלי".

מאת: ריקי לוי דינר

באחד מהימים האחרונים, בעודי בחרדת מוות נוראית – המתעוררת אצלי כל כמה חודשים, התקשרתי אל חברתי הפסיכולוגית רק כדי לשמוע את המשפט הבא: "משהו דחוף ממי, כי פשוט התיישבתי עכשיו לכתוב את הצוואה שלי". קפקא בוודאי התחיל לכתוב פעם סיפור זהה, אך כשהסיפור הגיע אל חיי לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

שאלתי את חברתי אם גילו לה משהו רפואי המחייב אותה לכתוב צוואה, והיא ענתה לי שלא, פשוט היא ובעלה טסים לצרפת.

לאלו התוהים מה הקשר בין צרפת לצוואות וירושות אני אסביר, דרך סיפור אחר כמובן.

 

נו...חשבתם כבר על צוואה?

לפני שנים, בעודנו זוג צעיר ומהמם החובק ילד ראשון, שאלה אותי חמתי הבריטית, המתמחה בכללי הטקס אם כבר ישבנו לכתוב צוואה. כמובן ששאלתי אותה אם כבר נמאסתי עליה והיא מחכה למותי, והיא ענתה שלא (למזלי). "מה כבר יש לי להוריש? שאלתי בשיא הרצינות, "אין לי בית, אין לי נכסים, המשכורת לא משהו . . . בקיצור למה לטרוח על בזבוז הדף וחתימת עורך הדין.

"מה זאת אומרת?" , היא ענתה לי בטון בריטי רציני, "יש לך את נבו".

וואו! בניגוד לחיילים המוגדרים מרגע גיוסם כנכס הצבא, לא חשבתי אף פעם על ילדי כרכוש . . . והנה אמת לאמיתה, כפי שחברתי הבינה טרם טיסתה לצרפת – דבר אינו בטוח בחיים, שלא לאמר במוות, ועלינו לדאוג לילדנו חלילה וחס יקרה לנו משהו.

זוגות רבים כותבים צוואה שכזו מרגע היוולד הילד הראשון, הצוואה דנה לא רק באילו נכסים עוברים לילדים וכיצד הם מחולקים ביניהם, אלא אף ובעיקר בשאלה – למי עוברים הילדים.

התשובה לא כל כך ברורה תתפלאו. נכון, היא ברורה אם אין צוואה – למשפחה הגרעינית; אחים, אחיות, הורים ושאר בעלי חיים.

אך אם יש צוואה, יש הורשה – אחרת לעיתים.

אני לא אפתח כאן את הדיון בשאלה האם אני מורישה את ילדי למשפחתי, במקרה שחס וחלילה יקרה לי ולבעלי משהו, היות והם קוראים את הטור הזה וכל עוד אני בחיים אני רוצה לשמור איתם על יחסים תקינים.

ובכל זאת, אני מודעת לעובדה שעלינו לכתוב אחת. מאז נבו ואותה שאלה מפי חמתי, עברו עלינו שנים ונוספו עוד שני ילדים, צוואה עדיין אין.

למרות ההכרה הנ"ל, אין לי את היכולת לכתוב אחת. לא מדובר ביכולת טכנית – ראייה לכך אני כותבת כעת, אלא ביכולת רגשית. כתיבת צוואה כמוה, מבחינתי ובחינת הפחדים שלי, הכרזה כי כעת אני מוכנה למות. רק חסר לי שמרפי ישמע את זה והנה פתחתי פה לשטן. לא רציונלי, לא הגיוני, אבל ככה זה. הרשו לי לעצור שנייה ולהוסיף שורה אחת הכוללת את משפטה הבלתי נלאה של הרבנית קוקו-לוקו: "חמסה, חמסה, השם ישמור, שום בצל, טפו טפו טפו, בן פורת יוסף".

עתה משהגנתי על עצמי בצורה מאוד שכלתנית כיאה לבעלת תואר שני, אני יכולה להמשיך.

כשאני חושבת על זה שוב, רציונלית והגיונית, באמת שחוץ מילדיי כנראה שהצוואה הזו לא תכלול הרבה.

 

נכסים, נכסים רוחניים, וסתם רוח וצלצולים

אין לי מה להוריש. אמת לאמיתה. הגעתי למסקנה מזמן שגם בענייני קניין רוחני מזמן הפסדתי את כל נכסי – מי שרוצה יכול לאמר כי פשטתי את הרגל. לאחר שתקראו את רשימת המצאי תבינו שכנראה כל הורה, נמצא במצב זהה.

 

• דירה – אין לי אני גרה בשכירות
• כלבתי שתחיה – קרובה יותר למות, כך שעד שאני אזכה לתואר האחרון, היא כנראה כבר תחכה לי למעלה.
• ריהוט – לא משהו, מלא כתמים של מטרנה, סימילאק, ריורים, פליטות, ריחות ומיני טעמים של ילדיי, כלבתי וכל מי שהלך אי פעם על ארבע בביתי. לא מציאה.
• החיים שלי – לא ראויים למסירה, היות ואם אתם קוראים את צוואתי סימן שהם נגמרו, לא נראה לי שתרצו להתחלף.
• ביטוח החיים – לעומת זאת נוכח פריסת הנכסים...הבנתם את הרעיון.
• קניין רוחני –
• זמן – תראו לי הורה אחד שזמנו בבעלותו ואני מיד נרשמת לקורס שהוא מעביר. הזמן שלי נע בין אמירות כ- "אמא....עכשיו", לצרחות ודרישות של "אמא...עכשיו". בשאר הזמן אני חברת הסעות, מהגן וחזרה, לחוגים, לחברים, לפסטיגלים, פסטיבלים ותרועת חצוצרות. כשזה יגמר אולי אזכר כי יש דבר כזה שנקרא זמן מנוחה, עד אז אני במילא לא מתכוונת למות, אז שכחו מזה.
• המשכורת שלי – שאמורה להביא לי קניין גשמי שאוכל לבזבזו עבור קניין רוחני של ישיבות בבתי קפה עם חברות, עוברת ישירות למנהל הבנק שלי ומנהל הגן של ילדיי. מבחינה זו אני סתם צינור, צד ג' המעביר כספים ממקום למקום.
• המחשב שלי – מפלטי הנפשי, בין הפייסבוק לטורים שלי, עבר מזמן להיות קניינו של נבו, השואל במבט של האש-פאפי פצוע "אמא, אפשר מחשב?". נחשו מה התשובה.
• הטלוויזיה שלי – שאמורה להיות האסקפיזם המוחלט ולהביא מקום של רוגע והתנתקות . . . מזמן אינה כזו. נסו אתם להגיע לקניין רוחני כשמיכל צפיר שרה באוזניכם עם מבט מעושה על הפנים (עימך הסליחה מיכל).
• זמן איכות – חזרו לסעיף הזמן והיווכחו. בשיכתוב עם המילה איכות, הדבר הופך להיות לעג לרש.
• הכל עניין של בחירה – שנייה צחוק היסטרי – חחחחחחחחח....העניין היחיד המקושר לבחירה בימים אלו הוא בני המציין בפניי כי אני לא מחליטה עליו. הוא בחר....

 

ירושה  -המסמך הרשמי (אליבע דה ריקי)

אין לי נכסים, כרגע, במובן של קניין גשמי. לפי איך שהדברים נעים במדינה ובחשבון הבנק שלי כנראה שלא יהיו לי בקרוב. זה בסדר אין לי תכניות למות בקרוב. הדבר מטריד אותי, לא רק בסוף חודש, אלא ובעיקר נוכח התבגרות ילדיי הוא שהייתי רוצה להעניק להם, בעודי בחיים, את כל שהחיים מציעים. אני חוששת שלא אוכל לממן להם לימודים, דירה, טיול בר מצווה וכיו"ב.

עם זאת, אני מודעת שכל אלו הם בבחינת ריק גשמי ושטחי, לעומת הדברים שאני כן מורישה להם גם אם לא במסמך רשמי – ערכים, כבוד, אהבת אדם, ודרך חיים שערכה לא יסולא בפז. השאר כבר יבוא מאליו בבוא העת.

אשר לתת הסעיף הקודם, ברור שמדובר בהקצנה הומוריסטית ואני מקווה כי הדבר מובן. לא הייתי מחליפה את השעבוד הזה לילדיי בעד שום הון שבעולם, אולי בעד נסיעה לצרפת. מה שכן אם המשמעות היא שלשם כך אצטרך לכתוב צוואה אני מוותרת, עוד לא מוכנה למות. לגבי הילדים – אל תדאגו, כפולניה טובה אני לא אשחרר כל כך מהר, שמישהו אחר יתחבר לקפקא ומרפי, אני עוד כאן!