צפיתי בכוכב נולד והתחלתי לחשוב מהם הכישרונות החבויים של ילדיי? האם אני מפתחת אותם מספיק? האם גם עליהם אוכל לספר פעם שכבר מגיל קטן היו...ורצו...וחלמו. הבנתי כל הורה שהסתכל על ילדו על הבמה וקרא להורה שלידו "תראה תראה אותה/ו".

מאת: ריקי לוי דינר

אי שם בנבכי מוחי, מוסריותי ושלל חבריי ישנו שלט הגורס כי ריאליטי sucks.

זה כל כך אי שם שנוח לי ולשאר חברי להעלם משלט זה ולהמשיך לצפות בטראש המקומי, המדמה עצמו אמריקאי ולהזיל דמעה עם כל סיפור אנושי קורע לב הנחשף אלנו מעל למרקע המגמתי.

עד כאן מה שכולנו יודעים.

עד כמה שאנו יודעים זאת זה לא מפריע לנו להמשיך לצפות וליהנות.

כן אני נהנית כשיש קלוז-אפ על הזמרת השמנה כשהיא מוחה דמעה שסוף סוף התקבלה לתכנית, שמישהו מכיר בה, אני שמחה גם על הילד שמיניותו מוטלת בספק אך אינה מוצהרת דיה המספר על ילדות של התעללות מצד חבריו לשכונה, ושהנה זו הנקמה שלו וכהנה וכהנה.

אם אפשר לצרף לזה גם כמה שורות משיר והגדשה מרגשת- הרווחתי את זמן בטלנותי ביושר. לפחות קצת קולטורה- תרבות!

והנה לאחר עשור של הקולטורה הזו אני כבר יכולה לנחש מה תהיה השורה הבאה של צדי (צדקו היקר), האם הבחור הגיש את השיר כמו שצריך או לא, מה תהיה הבדיחה הבאה של צביקי ועוד ועוד...מרגישה ממש בבית, או לפחות מבקרת שירה מדופלמת (מי ששמע אותי שרה או ראה אותי מנסה לזהות שיר מהתו הראשון יודע שביני לבין מוסיקה אין כל קשר מקצועי, אם בכלל...).

לצד המוכרות הנעימה, לצד הציפייה לעונת שידורי הקיץ המכילה בתוכה את הכוכב הנולד הבא משהו השתנה בי. משהו השתנה בחוויה. הבנתי זאת בתכנית האחרונה, התרגשתי מהבנה זו כמו ילדה-אישה גדולה.

ב- 1993 סיימתי את תיכון שזר בבת –ים, מגמה תיאטרונית. חלומות על משחק ובמה בכל פן שהוא לא עזבו אותי מאז. הבליחו ונחבאו שוב לאורך חיי, כמו צל הרודף אותי, או אני אותו.

כל פעם שראיתי כוכב נולד, או ריאליטי לגילוי כשרונות זה או אחר, הרגשתי החמצה שלוותה כמובן בשאלה מתי יגיע תורי? איך אותי עדיין לא גילו? בכל תכנית שכזו הייתה יוצאת לפחות אנחה אחת של אה....איזה כיף להם.

לא בשם הסלבריטאיות הפוטנציאלית אלא בשם האמנות. רציתי להיות אמנית.

השבוע כשצפיתי בכוכב נולד עלו תהיות אחרות, שונות מרגשות לא פחות.

התרגשתי, דמעה עלתה בעיני אך לא רק לשמע הכוכבים העתידיים, לא רק למראה אדם בתחילת דרכו על חלומותיו הגדולים וקורות חיו לאור חלומות אלו, אלא בשם ולאור ההורים העומדים שם צופים בחדר אחורי בבנם העולה לגדולה- גם אם רק לשנייה.

התחלתי לחשוב מהם הכישרונות החבויים של ילדיי? האם אני מפתחת אותם מספיק? האם גם עליהם אוכל לספר פעם שכבר מגיל קטן היו...ורצו...וחלמו.

הבנתי כל הורה שהסתכל על ילדו על הבמה וקרא להורה שלידו "תראה תראה אותה/ו". איזו נחת, איזה רגע של אושר.

היום, אני מבינה, אני רואה כוכב נולד באותה הנאה אמנותית אך לא כתלמידת תיכון יוצאת התיאטרונית אלא כהורה. מתרגשת עם ההורים מצפה כמוהם כי הילד שלי יצליח.

סיפרתי את התובנה הזו לידיד שלי מהעבודה והוא נזכר שאמא שלו כל כך התרגשה כשבתיכון הופיע בהצגה שלאחריה רצה אליו נרגשת חיבקה אותו ואמרה לו כי היא כל כך גאה בו.

הוא לא הבין. "אמא הייתי עציץ" הוא אמר לה- "עציץ".

אבל היא התרגשה.

כי אין זה משנה אם בפועל אתה כוכב ההצגה או העציץ שבשוליה, עבור ההורה בין אם ההצגה במתנ"ס או על בימת היכל נוקיה אתה תמיד פורח, תמיד בעליה, פשוט כוכב!