יום יבוא ועוד נתגעגע לאמהות ואנשים שאומרים פוטל, קרושה ושיודעים את ההבדל וההגיה הנכונה של גובלנד. לעד הלא אנחנו נתהה אם אומרים גובלן, או גובלנד עם ד' בסוף, אך לא לעד יהיו אנשים שידעו את ההבדל בין השניים, ואם אחד מהם בכלל קיים. אלו הם ההורים שלנו, האמהות, הדור שלהם.

לטור של שבוע זה לא היה לי כל רעיון בראשי. המוזה עזבה את עיר מחשבותיי, וכל שהטריד אותי היה איך אני מגיעה ביום שישי בצהריים לאירוע בריתה ליד אשדוד וזאת לאחר שבוע בו ביתי הייתה חולה (שוב! למי שעוקב).

בדרכנו לאירוע, כמו אור שמיימי שהחזיר את המוזה לעירי, הגענו להוריי להתארגן לקראתו.

לעיתים לא צריך הרבה מעבר לביקור אצל אמהותינו על מנת לקבל השראה – כל השראה .

בעת ההתארגנות בעודנו מגהצים, חופפים, מתייפיפים ומתנקים, שואל אותי בעלי היקר – "איפה החולצה שלי?"

טרם הספיקותי לענות עונה לו אמי – "על הפוטל".

טרם סימן השאלה שעלה בעיניו שלך בעלי אני רוצה להבהיר. באמת שלא ידעתי שיש לנו פוטל, כל שנות נעוריי בבית הוריי עברו לעי בחוסר ידיעה זה. זה כנראה אחד הדברים שהורים מסתירים מילדיהם – אתם יודעים יחסי מין ופוטל הם לפחות שני הדברים שלא כדאי לדון בהם ליד ילדיכם, או שחלילה וחס ילדיכם ידעו שיש לכם.

"על המה?" תהה בעלי ברצינות.

"על הפוטל" – חזרה אמי באותה רצינות.

תיווכתי! "על הכורסא".

"אתה לא יודע מזה פוטל?" – שאלה אמי.

"לא" – ענה בעלי ספק בהתנצלות, "באיזה שפה זה בכלל".

"אריסטוקרטית" עניתי.

 

על פוטל ודברים שפסו מן העולם

• (כמו המילה פסו...)

 

יום יבוא ועוד נתגעגע לאמהות ואנשים שאומרים פוטל, קרושה ושיודעים את ההבדל וההגיה הנכונה של גובלנד. לעד הלא אנחנו נתהה אם אומרים גובלן, או גובלנד עם ד' בסוף, אך לא לעד יהיו אנשים שידעו את ההבדל בין השניים, ואם אחד מהם בכלל קיים. אלו הם ההורים שלנו, האמהות, הדור שלהם.

כשהם ילכו יהיה לנו סתם סלון ללא פוטל, ראנר של אורגנזה ב- 20 ש"ח מהשוק ולא קרושה עבודת יד האמור לספוג את הזיעה מראשנו הנשען על כריות הפוטל, ולא יהיו יותר גובלנים (אה.. .זה בלי ד') עם הכיתוב "אין כמו בבית" בשערי הכניסה לבתים.

זה מצחיק, לא סתם אמרתי כי אמי מדברת אריסטוקרטית, אלו הם פני הדור. מגיל קטן למדתי את ההבדל בין סגול לצבע הלילך, שחייט הוא איש מקצוע מכובד, ואת ההבדל בין חצאית פליסה לסתם חצאית. לימדו אותי שהוצאת החולצה עד כדי יצירת בלון קטנטן מתוך המכנסיים נקרא בלוזו (עם הגייה צרפתית), ומהם תפקידם של החפתים.

אך לא רק בענייני אופנה עסקינן. המון דברים מגולמים בשפה מאפיינים את פני הדור, כל דור.

כך למשל להוריי הייתה שפה משלהם דרכה יכלו "למכור את הילדים"  - אצלנו זה היה בולגרית, אצל אחרים יידיש, גרמנית או כל שפה גלותית אחרת. היום כבר כמעט אין איך למכור את הילדים, כולנו דוברים אנגלית ועברית, כולל הילדים שרואים דיאגו דורה וכל חברותיה. כשחושבים על זה בני הנוער אף דוברים ספרדית מכל הטלנובלות, כך שהם למעשה יכולים היום "למכור" את ההורים ולא להיפך. אכן השתנו פני הדור.

גם העניין הקולינרי הפך עורו, או בשרו יש לאמר. ידענו פעם את ההבדל בין נתח בשר אמיתי, לפאלש פילה מדומה. הלכנו לקצב וידענו מה לבקש, ידענו מיהו הקצב. הלכנו לשוק לקנות דגים, למדנו בעל כורחנו וגועלנו לנקות את הקשקשים שלו, שנאנו את זה והרגשנו כמו עבדים אך לימים הבנו יוקרתו של מזון אמיתי ובישול ביתי מהו. הייתה לי שכנה שכל ראש השנה הלכה עם אמא שלה לקנות דגים בשוק, רק כדי לחזור הביתה ולהשרות אותם באמבטיה שלהם. אין צורך לתאר את הרגשתה במקלחות העתידיות. בהרבה בתים שמשה האמבטיה לא רק לניקיון והגיינה אישיים, אלא אף לכביסות, השריות מרינדות וכו'. התנקנו, הושרנו ואכלנו באמבטיה. אני בכלל חושבת שיש להחזיר עטרה ליושנה ואם אפשר אף לישון באמבטיות – אין מה לפחד מצפיפות האמבטיות היום גדולות יותר ומרווחות. ביננו מי לא היה רוצה לישון עם גרניט-פורצלן. חשבו מה יעלה בגורלו של משק המים בישראל – חסכון לכל.

אך לענייננו. או לסיכומנו

קומפורטה

היום כבר לא מבשלים  - אלא מחממים.

היום כבר לא מדברים עברית צחה – אלא זורקים הערות.

היום כבר לא מוכרים את הילדים – כי אין מי שיקנה. סתם...כי כולם מדברים אינגליזינית מדוברת.

היום גם אם ינפנפו מולי עם דג בורי אמיתי לא אדע טיבו מהו.

הקרושה נפרם, הפוטל הפך לכורסא ואנחנו איבדנו באיזה שהוא מקום את הייחוד שלנו.

וכמו שאבי אומר "נואיי קומפורטה"  -אין כבוד.

אז בעד הקומפורטה, הישיבה בפוטל והמילה "פסו" נותר לנו רק לחשוב למה יתגעגעו ילדינו....

 

אתם מוזמנים להעלות בתגובות זכרונות שפתיים שלכם מן הילדות וזכרונות שכבר פסו מן העולם....