אתמול הלכתי לבקר בגן הילדים בו התחנכתי. אחרי למעלה מ- 20 שנה ועלייה לכיתה א' של נבו משהו בחיפוש השורשים כנראה מתחיל להתעורר. פתאום הכל נראה שונה כל כך, קטן כל כך.

אתמול הלכתי לבקר בגן הילדים בו התחנכתי. אחרי למעלה מ- 20 שנה ועלייה לכיתה א' של נבו משהו בחיפוש השורשים כנראה מתחיל להתעורר. פתאום הכל נראה שונה כל כך, קטן כל כך. כשהייתי קטנה, אני זוכרת בהפסקות ריצת מרתון מהשירותים, לגינה, לחצר, לחופש האינסופי של משחקים ומרחב אדיר של אפשרויות.

כל משחק חדש שהגיע היה נראה לי כאוצר נפלא שיש לנסותו. אפילו פרוסות השוקולד היומיומיות טעמו לי כל פעם מחדש.

ואתמול, הגן, קטן. גיליתי כי מגרש המשחקים הוא קצת יותר גדול מהחדר של שלושת ילדיי ושאת הדרך מהשירותים לגינה אני עושה בחמישה צעדים.

לפעמים אני חושבת שיש לילדים את הזכות והיכולת להיות מאושרים, סתם כך. זוהי ברירת המחדל שלהם אפילו לא מדובר בעקרון בחירה, כפי שמנסים ללמד אותנו המבוגרים כי הכל עניין של בחירה.

הם קטנים, הכל חדש להם, יש להם את חדוות ההתלהבות וההתעקשות לנסות ולגלות הכל לבד.

אולי כי הם פשוט עדיין לא מבינים את הקושי שביום יום, בעולם. הייתי רוצה לחזור לשם, ליכולת להתעסק באמת במה שחשוב ולא ביום יום האפרורי, והלא אצלנו זה עניין של בחירה. אני מתחילה לבחור ומקווה שאצליח. להיות כמו הילד שקם בבוקר ומחייך ברחוב רק משום שהשמש זורחת וזהו יום יפה.

מצד שני חבל לי עליו שאני יודעת שעוד כעשרים שנה החיוך ייעלם ממנו גם בימים יפים כאלו, כי תהיה משכנתא על הראש, וילדים לקחת לביה"ס ולגנים ועוד דברים חומריים שהשמש פתאום תתגמד למולם.

אני זוכרת שהמרחק מהמגלשה לנדנדה היה יארדים. היום אני מבינה, כי המרחק הפיסי של החופש והאושר שלנו לא השתנה, המרחב הנפשי כן, וחבל.

מתחילה לבחור, היום, לשחרר את הנפשי הכובל ולהתחיל להיות מאושרת מנדנדה אחת ושמש מחייכת.

מי מצטרף?