יש אנשים שלא משנה באיזה מצב צבירה תתפוס אותם המצלמה תאהב אותם – בעלי הוא אחד מהם. לא מדובר בחתיך הורס שתבינו, האיש נעים למראה, נאה לגילו (יתגרש ממני אחרי שיקרא שורות אלו), רגיל.

פוטוגניות

יש אנשים שלא משנה באיזה מצב צבירה תתפוס אותם המצלמה תאהב אותם – בעלי הוא אחד מהם. לא מדובר בחתיך הורס שתבינו, האיש נעים למראה, נאה לגילו (יתגרש ממני אחרי שיקרא שורות אלו), רגיל. ובכל זאת, אין זה משנה באיזה גיל, באיזה פוזה, עם פיג'מה או בחליפת ארמני חדשה (yeah right) האיש נראה בתמונות מיליון דולר.

אני ההיפך הגמור. אומרים שהפכים נמשכים. אני יכולה להראות פיצוץ, להרגיש עם עצמי ולשמוע מהסביבה שאני נראית מליון דולר, אירו ואפילו ש"ח ובכל זאת בכל תמונה לצאת כמו אגורה שחוקה.

משהו בקונסטלציה של הפנים לא מסתדר עם אור הפלאשים כנראה. אולי זו אחת הסיבות שאני עדיין לא סלב, אפילו לא מקומי.

אך לא על זה רציתי לדבר.

הילדים שלנו לעד יהיו פוטוגנים בעיננו (או לפחות עד הגיל שבאמת נראה אותם ולא את פרי הפנטזיות שלנו). גם אם נהיה אנשים שלא אוהבים להצטלם אנחנו מוכנים בכל הזדמנות שיצלמו את ילדינו, או שאנחנו נצלם אותם ולא באמת משנה לנו אם הם אוהבים להצטלם או לא.

אנחנו צריכים את התמונות האלו! לתלות על הקיר, להחזיק בארנק, לזפזפ עליהם באיי-פון/סמסונג שלנו – בטאצ'! העיקר שיראו! הילד שלי! הילדה שלי! הכי יפים בעולם.

ביום שישי הלכנו משפחתי ואנוכי שנחיה, לקלבת שבת. אותו טקס חיפאי נחמד, המשווע היותו תל-אביבי, ובכל זאת נחמד. דוכנים, שמח, תקליטן ומופע אחד לסיום. נחמד. המיית האדם לא הפריע לצלמי עיריית חיפה לחפש את החיוכים, את הציבור החיפאי הנראה בשיאו. זה מצטלם טוב.

והנה....צלמו אותם! את הילדים שלי! לא הייתה מאושרת ממני.

הם חשבו שלא ראיתי אבל ראיתי. ניסיתי להמשיך להתנהג בטבעיות, זה מה שצלמים רוצים חשבתי לתומי. את התמונה האמיתית! את החיים בשיאם, אם ושלושת ילדיה  אוכלים פיצה בצהרי יום שישי. זילוחי הרוטב האדום הזה מלכלך את פניהם והם מחייכים אל שמש אחר-הצהריימית חיפאית. אין יפה מזה.

והנה פורסמו התמונות בפייסבוק של עיריית חיפה. המוווון תמונות.

כאחוזת דיבוק עברתי תמונה תמונה וחיפשתי. את הילדים שלי, את הפוטוגניות בשיאה.

האבידה לא נמצאה.

ושוב נוכחתי לדעת עד כמה טבע האדם מתרכז בשלילי.

ככה זה חשבתי לעצמי, תשים 3 מיליון דולר ליד אגורה שחוקה אחת וכולם יראו רק את החור.

פעם הבאה אני שמה אותם ליד הצלם לבד, נראה אותם לא מפרסמים.

 

הערצה

נשים באשר הן, מתישהו באיזה שהוא שלב העריצו את בעליהן. יש כאלו שעודן (אני לא מוכנה להגיד באיזה שלב אני נמצאת, מספיק העלבתי אותו בקטע הקודם). כל אישה שתשאל, בין אם עודנה אם צעירה, בין אם סבתא תודה בפנייך כי בשלב מסויים היא העריצה אותו. את מושא אהבתה, בחירת ליבה.

כגודל ההערצה, כך גודל האכזבה במרוצת השנים אצל חלקן. שמעתי בחצי שנה האחרונה יותר מדי את המשפט – "משהו בי נשבר. ושתביני, אני הערצתי אותו".

קצת מפחיד לחשוב אם מדובר בכרוניקה ידועה מראש, או אובדן התמימות הפרטי של מי מהמספרות הנ"ל.

ובכל זאת לא יכלתי שלא לתהות על טבעה של אותה הערצה הפושה בכולנו בשלב זה או אחר. אפילו אני שהערצתי עד ליום החתונה כמעט רק את עצמי (ואת הזמר אדם בכיתה ו') הקראתי מעל בימת החופה שירון קטן לכבודו של בעלי ובו המשפט- "אני גאה כל כך מהמחשבה שביום אחד אהיה אם ילדייך..." .

אז חשבתי שזה רומנטי אבל באמת התרגשתי שזרעו היקר מפז של בעלי יפרה אותי. כמה הערצתי.  כמה אותה הערצה מסמנת לנשים באשר הן את קטנותן בעיני עצמן. סליחה? שאני אעריץ? אתה צריך להגיד לי תודה שאני איתך! זו עוצמה.

למה אנחנו מעריצות? האם באמת משהו בנו חושב שאיננו ראויות? מודה לאל שמישהו אכן לקח אותנו?

מה יש בהם שגורם לנו לא רק לאהוב אלא להעריץ? לערוג?

מה יש בהם ששובר אותנו כל כך אחרי שנים ובשל אותה הערצה?

האם זו האדישות הגברית שלהם לצד הרגשנות הבלתי פוסקת שלנו שרק מחכה לאישור, ועוד אישור ועוד אחד...

האם לעד אשמע נשים שהפכו סבתות שמשהו בזוגיות שלהן נשבר?

האם מתישהו מלכתחילה נלמד להעריץ את עצמנו?

אני הכי גאה להיות אני. האמת אני מעריצה את עצמי, ולא ביוהרה, כבר 36 שנה! לפעמים זה מחזק, לפעמים זה קצת בודד, האמת.

ולגבי בעלי, אחרי 11 שנה, אני אותיר לכם לברר במוחכם תוך בדיקה עצמית את התשובה...