פעם, לפני שכל חתולה הפכה להיות חתולת מין וכל אחות בית חולים לשחקנית בסרט אירוטי (אני משתדלת להיות עדינה), היה פה חג אמיתי, תמים, נאיבי. היה פה פורים.

 

השם אמנם לא השתנה, גם לא התאריך כבר שנים, אבל משהו במהות של החג לפחות בחברה החילונית, השתנה עד מאוד. אולי זו אני שהתבגרתי, אולי העובדה שהפכתי להיות אם מחפשת ולא מתבגרת מתחפשת עושים את ההבדל. אולי...

ואולי באמת, כל סממני השינוי של החברה שלנו בדורות האחרונים נותנים כעת אותותיהם גם בחגים הלאומיים. פשוט בפורים הם קצת יותר בולטים, הכל הרי יותר בולט, ססגוני. פעם קראו לזה עדלאידע, היום זה פשוט מצעד פרחות במסווה של מסורת ישנה. נוער, נוער נוער...זוכרים את האמרה?

 

פורים 1984

בשנים בהן לאומיות עוד לא הייתה מילה גסה ופטריוטיות שירתה לא רק את המדינה כי אם גם את הפרט, יכלת לראות בפורים את הגאווה הפטריוטית והלאומית מתנוססת על חזהו של כל ילד קטן שרצה להיות חייל, וכל ילדה קטנה שרצתה להיות אחות ויצ"ו או מלכת אסתר - זו האמיתית לא עם גרבוני הרשת והאלה.

באותה שנה בדיוק, 1984, בעודי חוגגת עשור רציתי להיות ליידי – זו האמיתית ולא עם גרבוני הרשת והאלה (מצטערת אבל מבט חטוף ברחוב אתמול גילה לי שכמעט כל תחפושת של בת המין הנשי הינה עם גרבוני רשת ואלה).

 

ביקשתי מאמא שלי תחפושת יקרה של שמלת תכלת עם מלמלה, ועוגת קצפת הנפרשת ממותני ומטה, רציתי להיות המורה מהסרט "אנה ומלך וסיאם". אם הייתי יודעת אז את שאני יודעת היום על יול ברינר הכוכב אולי הייתי מוותרת על הרעיון, אבל אז כפי שאמרתי פורים עוד היה חג תמים.

שמלה תכלת קנויה לא מצאנו אז התפשרנו על שמלת סאטן סגולה שדודה שלי תפרה. חודש לפני פורים כבר הייתי במדידות מזיעה עצמי למוות עם כל מחט שתוקעים לי בבד קרוב לירך. ממש הכנה ליום החתונה שתערך רק עוד כמה שנים מאוחר יותר, אבל מי ידע?

 

יום החג הגיע ואני הרגשתי נוצצת מאי פעם. מי שזוכרת את הערב שלפני יודעת ששינה לא הייתה שם, כל בת דעת ואין זה משנה באיזה גיל חיכתה ליום החג – להתחפש, להתנצנץ, להתייפות ולעשות לאמא את המוות. ככה זה עבד. נוסחא פשוטה – סיכמת עם אמא על איפור וורוד, היא קמה בחמש בבוקר, איפרה איפרה איפרה, רק כדי לשמוע אותך בסופו של התהליך מקוננת בקול צווחני מאי פעם – "לא ככה! מה עשית לי? תורידי!!!!" כמובן שכל הטקס מלווה ברקיעות רגליים, דמעות שמורחות את האיפור ויבבה חלושה בסוף הגורסת "אני לא הולכת!".

 

אם מישהי מאיתנו לא עוברת זאת היום עם ביתה שלה שתצביע. אני מחכה . . .

 

טקס הפרידה מהחג מסתיים בדרך כלל בעגלי זיעה על מצח האם, התרצות מצידה, ניגוב עצבני של האיפור מפני הנערה הצעירה, עור מגורה ואדום, ובסופו של דבר אושר גדול מצד הבת ואשפוז רצוני במחלקה הסגורה מצד האם.

 

פורים 1984 היה בדיוק כזה עבורי. התאפרתי אולי שלוש פעמים, לבשתי את שמלת הליידי הסגולה והשמשיה הנלווית, והזעתי כל הדרך אל החג. מסתבר שבד סאטן  אביב 1984, בשילוב עם שמשית תחרה מחוררת לא עושים בדיוק את העבודה. שלא לדבר על הפחד ההיסטרי מספרי הקצף והחוטים שיסתבכו לי בפריזורה.

בקיצור – הכנה ליום החתונה כבר אמרתי, לא?

 

והיום...

אני מאוד אוהבת להתחפש. גם היום. אני חושבת שכמבוגרים אין לנו מספיק הזמנויות לצחוק על עצמנו ברשות, להשתטות, להנות כמו שצריך, עם כל הלב – כמו ילדים. פורים הוא המקום לכך. מה כבר יגידו לך – שהשתגעת? תגיד זה בשביל הילדים, הם התעקשו!

 

ובפורים אנחנו באמת מרשים לעצמנו. אני חושבת שעמוק עמוק בפנים התחפושות שלנו מגלמות את מה שחסר לנו – רוצה להיות אמיץ? הנה חייל! רוצה לחשוף טפח או טפחיים? הנה יצאנית (אני מנסה להיות עדינה, אמרתי). . . ועוד ועוד...

 

הבעיה שלי מתחילה שכל פנטזיות בני הנוער שלנו מתחילות ומסתיימות במין, כל חיילת הופכת לחיילת 'קרבית' – אם הבנתם את כוונתי, כל חתולה לחתולת מין, רקדנית חייבת להיות לבושה במיני מינימאלי עם גרבוני רשת וכפפות אדומות וכהנה וכהנה. כבר אין גיבורי תרבות, כבר אין אמירה חברתית.

הפורים הזה אולי יותר מאי פעם הוא מראה חברתית עגומה, בעיני.

פעם התחפשנו למשה דיין, לחייל, לבן גוריון, למגילת העצמאות. היום עטופים בבד סכאריני מרשרש אנו מראים פנינו לעולם ואיננו מותרים ממנו יותר, כמעט כמו כולם. בעיני זה לא מקום טוב להיות בו.

אני מסתכלת על ילדיי שעודם תמימים וחושבת מה יהא גורל התחפושת כשהם יהיו בני טיפש-עשרה. אולי אז יוותרו רק גרבוני הרשת, רחמנא ליצלן, מי יודע.

בעצם נרי אולי זה יתאים? וגם זה רק ברוח השטות של החג כמובן.

מקסימום הוא יגיד הילדים יתעקשו, מה כבר יכלתי לעשות?