שבוע שעבר נכחנו באירוע בריתה של חברים שלנו. במהלך האירוע ביקש בני להתפנות (באלו המילים), נצלתי את ההזדמנות והלכתי איתו. כשיצאתי מתא השירותים שלי הוא כבר לא היה.  קראתי בשמו מספר פעמים, רק כדי להרגיש איך קצב פעימות ליבי עולה מאפס למיליון בשנייה אחת בודדה.

שבוע שעבר נכחנו באירוע בריתה של חברים שלנו. במהלך האירוע ביקש בני להתפנות (באלו המילים), נצלתי את ההזדמנות והלכתי איתו. כשיצאתי מתא השירותים שלי הוא כבר לא היה  - דבר שלא קורה אף פעם, תמיד הוא מחכה לי או אומר לי "אמא אני בחוץ". קראתי בשמו מספר פעמים, רק כדי להרגיש איך קצב פעימות ליבי עולה מאפס למיליון בשנייה אחת בודדה. יצאתי מבוהלת מחדר השירותים. גם באולם השוקק לא הצלחתי לאתר אותו או את קולו, הנשמע בדרך כלל למרחקים.

אנשים ניסו להרגיע אותי, אך במוחי כבר רצו הסרטים הגרועים מכל על סוטה שלקח אותו, עליו במכונית דוהרת לא מוכרת ועוד...אתם יכולים לתאר.

הליצנית קראה בשמו ברמקול, וכלום. הילד לא עונה. לבסוף הגיח מאושר מאחורי אחד השולחנות הצדדים – "הלכתי לאסוף את כל הילדים כמו שהליצנית ביקשה" אמר.

אלו היו שלוש הדקות הארוכות בחיי. 3 דקות שהילד שלי לא ענה.

גלעד שליט לא עונה כבר ארבע שנים. לא יודעת איך אפשר לחיות עם זה כהורה. לא יודעת איך חיים עם זה בכלל.

ובכל זאת לשאלה "האם בכל מחיר" אין לי - כריקי , לא כהורה, תשובה ברורה.

גיל קטן, מדינה אחת

הורים לבנים חיים את חרדות הקיום בכמה מישורים מגיל מאוד קטן של ילדיהם. אנו מתארים מה יקרה להם בצבא, חרדים להם כבר בינקותם ולא רק בשל בעיות האכלה/שינה וכיו"ב, אנו חרדים להם על גיל 18 שלהם. מדמיינים אותו משחר ינקותם. אני כל הזמן מסתכלת על נבו ותוהה מה יהא בצבא. למרות הלויאליות המערכתית, הפטריוטיות וכל רגש לאומי אחר שתקחו, ברמה האישית יש בי משהו המבקש כי לא יהא קרבי. יש בי מוסר כפול, הטוען כי אסור לנו להשתמט - אך מקווה כי בני לא יהא בצבא, אותו משהו המחדיר בו ערכי מולדת והגנה - אך מקווה כי יהא בתפקיד משרדי וישתמש בכוח מוחו ולא חרבו, אותו משהו הטוען כי דם אינו מותר מדם וכולנו צריכים לשרת את...אך מתייחס אל דמו של בני כאצולת המלוכה. יש בי משהו הורי חרד.

זה מטורף שמגיל ינקות אנו חושבים את הדברים האלו, אך זוהי המציאות שלנו.

ברמה החולנית של העניין שואלים אותי חברים "מה אתם לא מצלמים אותו בוידאו? הוא ענק!", לך תסביר שכל סרטון וידאו מתרגם במוחי ה'יצירתי' ישירות לעתידו כסרטון הנצחה. עד כדי כך הפכו אותנו שרוטים בארץ הזו. ראיתי כל כך הרבה סרטי הנצחה השוזרים בתוכם סרטוני ילדות, שאני מתקשה בפעולה זו.

קח כל סרטון ילדות חמוד, הלבש עליו את שירו של שלמה ארצי "כבר יבשו עיננו מדמעות" ווואללה! יש לך סרטון הנצחה.

אני מתבגרת ומתגברת על החרדות והפחדים, מצלמת גם וידאו בשלבים אלו של חיי ילדיי, אך הסרט הזה בראש של מוות לצד חיים הוא כנראה הנגזרת הכי טבעית והכי הזויה של המדינה הזו שבה אנו חיים.

 

ואין שליט בעירו

גלעד שליט נמצא בשבי כבר ארבע שנים. לא יודעת איך מתמודדים עם מציאות שכזו כהורים, ובכלל. איך מתפקדים, איך אוכלים, ישנים, צוחקים, אוהבים, שותים, מתעוררים – איך חיים. נראה לי בלתי אפשרי. נכון שיש עוד ילדים ובכל זאת...

בתוך המציאות הבלתי-נתפסת הזו מתעוררים דיונים ערכיים בהרבה בתי אב, כך גם אצלנו עלתה השאלה האם בכל מחיר?

קרובת משפחה שלה בנים ציינה בפניי כי החליטה עם עצמה כי במידה ובנה יפול בשבי באותה שנייה הוא משול בעיניה למת. "אם לא אחתוך את הידיעה הזו בו במקום, אשתגע". אני מבינה את הצורך בוודאות – קשה ככל שתהיה, אך ההחלטה הזו נראית לי החלטה רציונאלית ולא רגשית. האם מישהו מאיתנו יוכל באמת לוותר? גם במחיר שפיותו ושפיות משפחתו?

בעלי היקר אמר כי במידה ובננו יפול בשבי, הוא יעשה ככל שלאל ידו לפעול לשחרורו. עם זאת הוא מכיר בכך שברמה הקולקטיבית אין לעשות הכל ובכל מחיר ושזה בדיוק תפקידו של הלוחם, ושלנו במדינה הזו לווותר על הפרטי – גם אם הוא חיינו בשבילה. במקרה של עסקה נרקמת, אמר לי בעניינייות, כמי שחשב על זה בעבר, אגש לכל הורה והורה שרוצחי קרוביו יושבים בכלא הישראלי, ואשאל אותם אם הם מוכנים שישתחרר בשביל בני. דם בני אינו מותר מדם בנו של מישהו אחר.

אני מעריכה עמדה עקרונית זו, השאלה היא האם היא ריאלית במבחן המציאות של אם ואב היודעים כי בנם בחיים וסובל ייסורי תופת.

 

צעדה ושתיקה

צעדת שליט עברה ליד ביתי ונבצר ממני ללכת בשל מחלת ביתי. התכוונתי. התכוונתי מתוך רגש חמלה, מתוך ידיעה כי זהו צו השעה שעל כולנו להרתם אליו. עם זאת, לכוונה זו לא נלוותה תשובה באשר  לשאלה – האם בכל מחיר?

איני חוששת מהטרור שלאחרי העסקה, טרור היה ויהיה בכל מיני אמצעים, גוונים וצורות לצערי. השאלה היא מה משדרת מדינת ישראל אל מול אויביה? ומה היא משדרת מנגד לחייליה לעתיד?

אין לי תשובה.

מצד שני שלוש דקות בודדות של אימה באולם אירועים עברו עליי כשבני לא ענה.

גלעד לא עונה כבר ארבע שנים.

ואת זה צריך להפסיק.

בכל מחיר.