בגיל 20 + משהו, לא חשבתי שיום יבוא ואכבוש את העולם. ידעתי, הייתי בטוחה. כמו כל בן/בת עשרים ומשהו הייתי מוכנה לטרוף את העולם על כל חלקיו, ובטוחה כי הוא מחכה רק לי. העובדה כי היו עוד מיליוני בני 20 + כמוני לא הפריעה להלך הרוח והמחשבה שסימנו לי את הדרך להצלחה תחת הסלוגן "אבל אני באמת מיוחדת!".

בגיל 20 + משהו, לא חשבתי שיום יבוא ואכבוש את העולם. ידעתי, הייתי בטוחה. כמו כל בן/בת עשרים ומשהו הייתי מוכנה לטרוף את העולם על כל חלקיו, ובטוחה כי הוא מחכה רק לי. העובדה כי היו עוד מיליוני בני 20 + כמוני לא הפריעה להלך הרוח והמחשבה שסימנו לי את הדרך להצלחה תחת הסלוגן "אבל אני באמת מיוחדת!".

ידעתי, כי בעוד כמה ימים, חודשים, שנים ממש ממש ספורות ישתרך אחרי טור של פאפרצים מקומיים ותמונתי תתנוסס אי שם. אין זה משנה באמת היכן העיקר שתתנוסס. לא חשבתי על הפאר השטחי של 15 דקות התהילה אלא באמת על הפיכתי לאשת תרבות בוהמיינית מקומית - "הסופרת הגלילית ריקי לוי . .  ." כך ראיתי את הכותרות לנגד עיני. תמיד ידעתי כי אעסוק בכתיבה, רק שלא הבהרתי לעצמי באיזה סוג של כתיבה, היקף או תודעה ציבורית.

השנים חלפו, הגליל אכן התקרב עקב המעבר לצפון, וחלומות הכתיבה הגליליים החליפו עצמם בחיי זוג צעיר + 3 המתקיימים כדי להתקיים. השרדות קוראים לזה, מודרנה בשפת אימי.

אנשי הפאפרצי מעולם לא הגיעו אל שער דלתי מה שלא הפריע לרצף התודעה החולמני שלי להאמין כי יום אחד עוד אהיה אותה סופרת גלילית.

אי שם בתחושה, המתנכרת תמידית אל מחוגי הזמן, נותרתי בת עשרים וקצת. כאילו אושיית התרבות החולמנית שבתוכי מסרבת לפקוח עיניים והלתעורר, וזאת למרות שעוני הזמן המבצבצים פתח הארבעים ומראת הסלון המסמנת את כפלי הזמן בכפלי העור.  בדמיון הרי, מסמנת לי כתיבתי, ניתן למתוח את הכל – את הזמן, את העור, את החלום.

אז אני מותחת.

ברגעי יקיצה זמניים אני מודעת להכל, לזמן שחלף ולא יחזור, למודרנה האומרת לי כי דווקא עכשיו זה הזמן וכי לא פספסתי את הרכבת אלא מספר תחנות, ועוד ועוד תחנות רציונליזציה שכאלו המנחמות אותי בו בזמן שהן מצליחות להעיק עליי – שמא שקר הן? אני תוהה.

באותן תהיות אנקדוטליות אני מנסה לסמן את רציפי התחנות של חיי ומגלה כי המשותף לכולן, בין היתר, היא אותה תחושה מעיקה של קורבנות. קורבנות המלווה אותי משחר ילדותי, למרות העובדה שהצלחתי פה ושם להשתחרר ממנה נדמה כי היא רודפת אותי כמו אותו כרטיסן המנסה להחזיר לי את הכרטיס שנפל מתיקי, וזאת למרות שאינני חפצה יותר באותו כרטיס.

באותה רוח של ימי הזכרון המתקרבים אני מבינה, שוב, כי הלך הרוח הקורבני אינו רק בי אלא בבני דורי ודור הוריי, המודעים אליו אך בו בזמן אינם מצליחים להשתחרר ממנו.  אני מסבירה לעצמי כי האחיזה בקורבנות כל כך נוחה היות והיא מסירה מן ה'אני' את האחריות – לכשלונות, להצלחה, להכל.

אך אינני רוצה להסיר אחריות, לא מחיי לפחות. אני רוצה להבין, או לנסות להבין אילו תחנות פספסתי, אילו הרווחתי ואל אילו נופים עוד אחשף ברגע בו אבין הכל.

אך האחיזה אינה מסוגלת לשחרר. הפחד מן השחרור קשה יותר מהתרגלות אל כבלי הקורבנות.

חסם.

הגליל כה קרוב ובאמת שעודנו מפעם. גיל 20 קצת פחות.

מתישהו...אני אומרת לעצמי, כאילו אני בתחנה הראשונה.

ובאמת שתמיד תוהה האם כבר פספסתי או שמא אני רק מתחילה?

שאלה קשה....