מגיעה השעה הנקובה שש בבוקר, בה בעלי היקר מזכיר לי את ומתפקד על תקן השעון הדובר כל חמש דקות. בסוף אני מתעוררת, פולטת אנחת ייאוש, משרכת רגליי לעבר חדר הילדים ומתחילה בהשכמות יזומות.

בשש בבוקר אני משכימה קום. אף פעם לא יקיצה טבעית, חלילה וחס, כזו לא הייתה מנת חלקי כבר למעלה מחמש שנים לפחות. העניין הוא כזה, אחד הילדים בדרך כלל, מעיר אותנו לאורך הלילה עד ליקיצתו האחרונה בארבע וחצי לערך. לאחר מכן מגיעה השעה הנקובה שש, בה בעלי היקר מזכיר לי את הנ"ל ומתפקד על תקן השעון הדובר כל חמש דקות. בסוף אני מתעוררת, פולטת אנחת ייאוש, משרכת רגליי לעבר חדר הילדים ומתחילה בהשכמות יזומות. הבוקר התחיל רק כדי לגלות את מה שאמרו לי עוד בתקופת הצבא:

im not a morning person.

 

ריקי של הבוקר

אני רוצה להבהיר משהו לפני שכל חבריי מהעבר נזכרים באופני הקימה המוזרים שלי. קשה לי להתעורר, זה נכון, התהליך יכול לקחת בין שעה לשעתיים ביום טוב. שעתיים בהן אני זועפת לרוב ומתפקדת על תקן אחד משבעת הגמדים – ולא הנחמד מביניהם.

עם זאת, כשאני מתעוררת כבר...סיפור אחר לגמרי. הכל חייב לתקתק ומהר. יש משימות ואני הראשונה בקו השיגור. אני מתקתקת את הילדים, את הכלבה ואת בעלי. הכל מתוקתק, כולם יוצאים מהבית מגולחים, מצוחצחים ובזמן. חברתי הזכירה לי השבוע כי בעבר כשישנתי אצלה, נהגתי לתקתק אף אותה. הייתה השכמה צוהלת היא טענה, כאילו יש מסדר צבאי ואנחנו מאחרות. מבחינתי, אם כבר התעוררתי אז יאללה! למה לבזבז זמן?

דבר אחד אני שוכחת לתקתק, את עצמי. אני לבושה, מאורגנת, מאופרת למשעי, רק ששכחתי כמה דברים בדרך - לאכול, לשתות, להרגע, להתחיל את הבוקר ב"איזי" כמו שצריך - לתת לגוף ולנפש להבין כי היום התחיל ואנרגיה חדשה צריכה להכנס אליהם.

שעתיים אחרי אני מורעבת וצמאה כמו חתול מוזנח, ומפשפשת אחר מיני טובין במטבח המשרדי.

אני רק מקווה כי לחץ הבוקר לא יעבור באופן טוטאלי לילדיי, וכי הם ימשיכו את מסורת הבוקר שלהם, למעט נעמי....

 

הבוקר של הילדים

נבו, הבוגר, מתנהג כמו כל איש בוגר בעת הקימה – מבקש עוד 5 דקות, מושך אותם לרבע שעה ומתעורר. מכאן והלאה הכל זורם חלק.

נרי, הקטן, הוא שאיפת כל אם ואב בישראל. אם לא ניגשתי למיטה שלו רק להציץ אין לי כל דרך לדעת כי התעורר. הילד מתעורר לבד, משחק עם הצעצועים במיטה ונזכר כי יש עולם מסביבו רק כשאני ניגשת אליו. באותו הרגע מחייך אליי חיוך כובש וממשיך בעיסוקיו. אכן ילד שאנטי באנטי, רק שימשיך כך.

רק נעמי....ילדת הנסדוויץ' מתפקדת כילדת סנדוויץ' לכל דבר כבר מגילה המופלג של שנה ושבעה חודשים – היא עצבנית. לוקח לה בין שעה לשעה וחצי לחייך לעולם. אם אני הזועפת מבין שבעת הגמדים היא  מגלמת בבוקר שלה את כל הצאצאים שלו. צרחות ה"וואה...." שלה נשמעות למרחוק, בעת הקימה, ההחתלה, ההלבשה, וכל תהליך בוקרי אחר. גם אם אנסה להגיע לשלווה בוקרית אישית שלי, אין סיכוי כי היא תמשך לאורך זמן לאור הנ"ל. מה שכן לפחות אין לה השפעה בבוקר על השניים האחרים.

 

הערב הגיע ועימו....

משך היום נמצאים ילדיי במסגרות חינוך שונות ואנוכי בעבודה, באמת שאין מה לפרט על כך. בערב אנו מתאחדים בשנית. מאז התחלתי לעבוד האיחוד מלבב כפי שלא היה מזה זמן רב. מפתיע אך דווקא העייפות הגוברת נוכח עבודה במשרה מלאה, ממלאת אותי באנרגיות נתינה וגעגוע מטורפים לילדיי. הילדים מלאי אנרגיה ואני משחקת איתם כבעבר, צוחקת, שמחה, האור והצחוק חזרו אל מעוננו.

כל זאת עד שמונה בערב. למי שרוצה 20:00, eight pm.

או אז...לעיתים, אני מודה (אין צורך לקרוא לשירותי הרווחה) מתעוררת ריקי פלצת. מי מאיתנו לא פגשה בה בהורותה? העייפות מגיחה ועימה חוסר סבלנות וסובלנות משוועים, אפילו לעולליך. במילים הכי פשוטות אין כוחות יותר, נגמר הסוס, ירד השאלטר. מובן? כן! לכולם חוץ מלילדים. אצלהם הפסטיבל נמשך.

ריקי פלצת למעשה סוגרת מעגל ומתאחדת עם ריקי של הבוקר- עצבנית! ירון זהבי מוזמן לחבור אליה לערב פגישת מחזור מרגשת.

אני מרימה את קולי, רוטנת, מתעצבנת וחוזרת על צמד המילים "אולי די?" יותר מפעם אחת. לרוב נעלמת ריקי פלצת עם הרדמות הילדים. כשזה קורה מתעוררת משנתה ריקי הלקאה עצמי, השונאת את ריקי פלצת ומקווה כי לא תחזור עוד. עם זאת כמו בכל פיצול אישיות- הורי, כולן מגיחות שוב. ריקי הנעימה, ריקי המחבקת, ריקי הכועסת, ריקי פלצת, ריקי העייפה, ריקי הרצוצה, וגם ריקי עם ההלקאה העצמי.

בקיצור אמא לכל דבר ועניין.

 

סיכום יומי

לצד כל זה, כשאני מסתכלת על כל המכלולים שלי שרק חלקם מצויינים לעיל. אני מרוצה. אז כעסתי קצת, אז מה? אז רטנתי קצת, אז מה? הכל בפרופורציה ומינונים. מיכל דליות לא עומדת בשעריי ולא על זה ילכו ילדיי לפסיכולוג. בסך הכל הכללי, להורים עבודה כה רבה, שלעיתים מתישה ומוציאה מאיתנו חלקים פחות נעימים באישיותנו, כי לפני שאנחנו הורים אנחנו בני אדם. לעיתים מתוקף ההלקאה העצמית אנו שוכחים זאת. לעיתים מתוקף משא האמהות אנו שוכחות כי לשם כך יש בני זוג. מותר לנו להעביר סמכויות, מותר לנו לפרוש לעיתים. גם בבוקר, וגם בערב.

והכי חשוב לשים הכל בפרופורציה. האם עדיף שלא נוציא את עיפותינו על הילדים? ברור. על אף אחד למעשה. אך הכלי הכי חשוב שלנו הוא לזכור, שכולנו בני אדם. חלקנו טיפוסי בוקר, חלקנו טיפוסי ערב. לא תמיד כל הטיפוסים נפגשים באותו מישור. החשוב הוא לנשום, להרגע, לעבור את היום באיזי. ולנשום. הלילה כבר בא.

 

שיהיה לנו רק רגוע ושלוו.

 

* סדר היום של בעלי אינו מופיע בטור, כי הוא קורא אותו. אני רוצה להשאר נשואה בשלב זה של חיי.