בתקופה האחרונה מעמיסות עלינו רשתות הטלוויזיה השונות מיני כתבות, ותחקירים אודות מערכת החינוך בישראל 2010. חידוש רב אין בהן היות והמצב אודות מערכת החינוך ידוע זה מכבר – לא טוב! וזאת כמובן בלשון המעטה.

את: ריקי לוי דינר

בתקופה האחרונה מעמיסות עלינו רשתות הטלוויזיה השונות מיני כתבות, ותחקירים אודות מערכת החינוך בישראל 2010. חידוש רב אין בהן היות והמצב אודות מערכת החינוך ידוע זה מכבר – לא טוב! וזאת כמובן בלשון המעטה.

הכתבות האחרונות, גם העיתונאיות שבהן, נגעו להבדלים בין מערכות החיונך הממלכתיות/עירוניות לבין אלו הקיבוציות/פרטיות. בוקר טוב נחמה!

אז ללא נגיעה כללית, אך עם המון קשר אליה אני מתחבטת כבר שנה בדיוק בשאלה זו באשר להכנסת בני לכיתה א' – פרטי? או עירוני?

 

הטוב עבור ילדי . . .

נבו נולד בחודש ינואר, מה שהיווה לידת חורף קשה אך נתן לי ברבות הימים (כמו אלו ממש) עוד שנה להתחבט באשר לשליחתו לכיתה א'. אני נוקטת כאן לשון יחיד אך כמובן שכל התחבטות נעשית בזוג, והלבטים רבים הם האמינו לי.

נכון, כולנו רוצים הטוב ביותר עבור ילדינו בבחינה סטריאוטיפית מצטייר הטוב ביותר כזה עם טעם של פעם – קיבוץ! מרחבים פתוחים, ערכים ואיש עם מחרשה – או לא. מצד שני אם נפזר מעט את אבק הנוסטלגיה והאידיאליזציה נתיר את השקר ממלבושיו. אני לא משקרת לעצמי, עד לפני שנתיים הייתי אשת חינוך, מרצה במכינה של אוניבסרסיטה ידועה בארץ. ראה ראיתי את אותם ילדי קיבוצים מגיעים אל שולחן האוניברסיטה ומספרים לי בדיוק את שאירע בין כותלי הפרטיות של בית הספר הפרטי שלהם – סמים סמים סמים.

מצד שני רק כיתה א' . . . יש לילד לפחות שנתיים נקיות מסמים, לא?

הסמים פושים בכל, בוא לא נתמם. שאלות אקוטיות מזה  עומדות על הפרק – אלימות ורשתות חברתיות.

ברור לכל כי ברשת החינוך הפרטית, כיתות קטנות, מורים המשקיעים מזמנם ומרצם כי הם מקבלים תמורה לכך מה שעשוי להוריד את בעיית האלימות בבתי"ס או לפחות להיות יכולים לה. בניגוד לכך הסיכוי כי נפגוש מעתוקית כלשהי, במערכת החינוך הממלכתית, שסיימה את סמינר הקיבוצים בלי לדעת איפה קבור בן-גוריון היא גבוהה וממדרת את יכולת הטיפול באלימות כלשהי (אני יודעת כי המשפט הבא מלא סטריאוטיפים אך בואו לא נהיה יפי נפש. המשפט נשען נכונה על כתבות תחקיר שנעשו ועל אמת כואבת אך ממשית של מערכת החינוך בישראל 2010).

ושוב מנגד – מדובר פה במצולע רב צלעות האמינו לי, רשת החינוך הפרטית בדרך כלל ממוקמת הרחק מעיר המוצא של הילד – כל ילד לרבות שלי. הסיכוי כי חבר מכיתתו גר 2 בלוקים ממנו היא מינורית. הדבר מעיב על קיומם של קשרים חברתיים לאחר שעות בית הספר, ויותר מכך מונע מהילד עצמאות בהליכה לחברים, שאולי הייתה מתבססת לקראת כיתה ה'. כעת ההנחה היא שעד כיתה ו', לפחות, ההורים יהפכו להיות חברת הסעות – "מוניות לוי דינר שלום, לאן?"

 

בעיות מצפוניות

מה חשוב יותר – החינוך הטוב, הערכי, אך הבועתי?

מה עומד מנגד- התחשלות בני במחיר חוויות ילדות קשות? (ואולי יהיה לו טוב ואני סתם פולניה?)

חשיפה לרב-גוניות התרבותית של ישראל, או עטיפה באליטיזם אשכנזי טהור?

האם כל ערכיי והאמת המוסרית שלי עומדים למבחן רק מפני שמדובר בבייתי? התשובה היא כן, התיאורייה רק לעיתים רחוקות נפגשת עם המציאות, לכן היא תיאוריה. אני לא שונה בכך מאף אחד אחר, דיסוננס קוראים לזה – מתסכל לחלוטין.

 

אני נשארת עם השאלות פתוחות ועם התסכול שמתגבר עם כל כתבה עיתונאית – לא יודעת מה אעשה. יש עוד שנה – נאמין שיהיה טוב ושנקבל את ההחלטות הנכונות, יש כאלו שאומרים שזה עובד.

ננסה.