בכדי לחוות את הטוב ביותר מילדיכם, עליכם להבין כי במרכז האג'נדה עומדים הַעֲצָמָה ואֵמוּן ולא גבולות, איסורים ותנאים.

מאת: שני הורביץ , יועצת, מרצה ומאמנת מוסמכת (CPCC) להורים ולילדים, מחברת הספר "ההורה שבחרתי להיות", אמא לשלוש.

שואלת אותי אם באימון הורים: "איך זה שאיתך, הבת שלי אוהבת להכין שעורים ואוהבת ללמוד למבחנים, ואיך זה שלמפגשים איתך היא תמיד מוכנה בזמן והולכת בכזו שמחה והתלהבות...?" ואני עונה: "כי זהו אחד המקומות היחידים בהם היא מרגישה טוב עם מי שהיא. העיניים שלי רואות אותה כמו שהיא באמת: גדולה, מסוגלת יכולה.. ולכן היא יודעת שהיא עצומה, יפה, חכמה, טובה, אחראית, יצירתית, כייפית... זו הרגשה טובה ונעימה, לא?! ...כי זהו אחד המקומות היחידים בהם תחת זכוכית המגדלת נמצאות כל היכולות והמסוגלויות שלה, ולא "מה היא לא", "מה היא צריכה לשפר", "מה היא צריכה לתקן ולשנות", "ומה לא בסדר איתה ועם מה שהיא עושה"... ולכן המרחב הוא מרחב של צמיחה, גדילה והתפתחות... אך יקירה, השפעתי עליה היא כאין וכאפס לעומת ההשפעה שלך עליה, אין מישהו בעולם הזה, שהיא כמהה לאהבתו, אמונו והערכתו אליה, כמו ממך, ולכן אם את תעשי בדיוק את שאני עושה עימה, את תראי את הציונים שלה עולים, ומעמדה החברתי עולה, והרגשתה כלפי עצמה תשתפר...ומערכת היחסים ביניכן תהפוך להרמונית וקלה....."

 

אילו יכלתם לתת לילדיכם כמה שיותר חופש ומרחב להיות הם, כלומר להביא לידי ביטוי את העדפותיהם ובחירותיהם, כך, רק כך הייתם חווים את הטוב ביותר מהם. על ילדיכם ללמוד מה הם מעדיפים ולא מה אתם, עליהם ללמוד מה עובד עבורם ולא מה עובד עבורכם, עליהם לגלות את השביל שלהם ולא את שלכם...אך מה שקורה בפועל הוא שרובנו לא מרוצים, לא מוגשמים, לא מסופקים ומרוצים ואנחנו מטילים את האחריות לכך על ילדינו, כך שכשהם לא הולכים בדרכנו, מעדיפים את העדפותינו, קשובים לרצונותינו אנחנו כועסים, ומתעצבנים..אך זוהי יקיריי, העבודה שלנו לעשות. ממש כפי שהם צריכים לגלות את השביל שלהם, אתם אחראים לגלות את שלכם וזו לא עבודה של אף אחד אחר, לעשות זאת עבורכם.

 

אילו לגמרי הפנמתם שהריצוי העצמי וסיפוקכם האישי, אינו תלוי באף אחד אחר מלבדכם, לא הייתם מצפים שילדיכם או בני זוגכם ישנו את התנהגותם ומעשיהם בכדי שאתם תהיו מרוצים, או שלווים או מסופקים!

 

מספרת לי אם באימון הורים: "אני אומרת לביתי, שכשהיא נפגעת מחברות, שלא תבכה מולם, שתישאר מאופקת, שלא תראה להם את פגיעותה, כי הן רק מנצלות את זה לרעתה. אז ביתי אומרת לי: "אבל זה לא מה ששני אמרה לי, היא אמרה לי תמיד להיות אני, כי איך שאני זה תמיד הטוב ביותר. היא גם אמרה לי שכשאני בוכה זה לא עושה אותי לא בסדר, או תינוקת.. שזו בחירה שלי, בדיוק כמו שבחירה שלי תהיה לעשות אחרת כשמספיק לי...." אני עונה לאם: "ברור לי שאמרת את מה שאמרת מאהבה עמוקה ודאגה גדולה לביתך. ברור לי שאמרת את שאמרת כיוון שאת רוצה את הטוב ביותר עבורה ושכשהיא נפגעת, ליבך נקרע. אילו רק יכלת להאמין יותר בביתך ולתת לה להיות היא, תוך כדי שאת יודעת בבטחון מלא ובאמון גמור שהכל, אבל הכל יהיה בסדר, אזי הדברים יסתדרו. כרגע את מנסה לשפץ ולשנות אותה, כדי שהיא לא תפגע, בכדי שלך לא יכאב, אולם כל מה שאת צריכה לעשות בשביל שלא יכאב לך, הוא להאמין בכל ליבך שהיא כמו שהיא תהיה בסדר, אהובה ומקובלת...היי את עימה, איך שאת רוצה שהחברות יהיו עימה, וכך יהיה! בינתיים היא באה ללמד אותך אהבה ואמון ללא תנאי, אז איך לדעתך את מתקדמת?..."

 

עשו כ"מנה" את המרחב החופשי לבחירותיהם, תוך כדי אֵמוּכם בהם והַעֲצָמָתכם אותם; ואילו את "הטיבול" עשו כגבולות והקווים האדומים שלכם; וראו איך חייכם כהורים ומציאות ילדיכם משתנים לאין ערוך!

 

שלכם באהבה רבה

 שני הורביץ