לקראת יום העצמאות החלטתי לערוך חשבון נפש קצר, המתאר את תולדות האישה הישראלית המודרנית לצד תולדות המדינה המזדקנת.

מאת: ריקי לוי דינר, מאמנת אישית וזוגית מנחת סדנאות לאחר לידה

לקראת יום העצמאות החלטתי לערוך חשבון נפש קצר, המתאר את תולדות האישה הישראלית המודרנית לצד תולדות המדינה המזדקנת.

נכון היא בת 63 ואני רק 36, ובכל זאת אני בטוחה כי דיון, גם אם לא מעמיק, במונחי היסוד של עצמאותנו הקולקטיבית יגלה מספר נקודות השקה אל עצמאותנו הנשית הפרטית.  כי אם מדברים על תקומה, חזון וקשיי השרדות בטוח שמדברים על נשים, גם המדינה לצורך דיוננו זה היא אישה. אז לכבודה של ארץ- ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת רק רציתי לאמר שאני עדיין יושבה בה אך לא מרגישה כל כך זורחת.

 

על הבטחות ושברן

• צוויון מדיני– כאשר מדברים על מדינת ישראל מדברים על ציווין המדינה, הדבר כבר כתוב במגילת עצמאותה. ציוויון יהודי, ודמוקרטי. ציווין, עם השנים ציוויון נוטה להתלכלך, אנשים שוכחים לשמור עליו. עם השנים אתה מגלה שלא כל ציוויון מספק לך את שחשבת – הגנה, בטחון, גאווה לאומית. אז יש ציוויון , נו שוין...
• ציוויון נשי – הטיחו לנו כי ההריון מוסיף לנו צויון נשי סקסי. כי נשים שילדו הינן סקסיות יותר מנשים שלא ילדו. הציוויון האמהי מוסיף לנו חן. מזה שש שנים יש לי ציוויון סקסי ככתוב בספרים המתבטא בעודף משקל וחן אמהי של פרה גוססת באחו עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. החזה שלי עוד איכשהו עומד ונלחם על ציוויוני אך התחת והירכיים מזמן ויתרו. בדיוק כמו המדינה עם השנים גיליתי כי ציוויון הוא משהו שאמור לתת צבע לחיים – גם שחור הוא צבע, ככה אומרים.
• תקומה מדינית – המדינה קמה. בזאת אין ספק. המילה תקומה מוליכה את נבכי זכרוני ישירות אל מוסיקת תוכנית עמוד האש ששודרה אי שם מארכיוני ערוץ 1. קמנו, החיינו, הפרחנו, ועוד מיני פעלים הבאים להסביר את גודל האירוע של שחרורנו מעבדות, מהגולה, מיהודי הכפוף והנכפף אל זה העומד על זכויותיו בגאון. אז לא היינו עבדים של אחרים, אלא של האדמה – האדמה שלנו! אחר כך כבר התחייבנו לבית - שעמד על האדמה שלנו, למשכנתא שהפריחה שורשים – על האדמה שלנו, לשכן שהצמיח הון אישי ודרס בדרך את כל שהכיר – על האדמה שלנו, לאמריקה שנתנה לנו הון להפריח – את האדמה שלנו, ולאט לאט  . . . שוב התכופפנו. העיקר – שקמנו!
• תקומה נשית  -כשרצינו לקום, אמרו לנו לשבת, כשהעדפנו ישיבה אמרו לנו לקום, ללכת. תמיד היה ההיפך. נדמה כי התקדמנו רבות לאורך השנים, אנחנו מנהלות, אנחנו בעסקים, נשים חשובות ושוות אך עדיין על עקבים. הדרך לא הייתה קלה אלא רצופת חטחטים אבל הנה התקדמנו רבות ובה בעת ממשיכות לגדל את הילדים, להרוויח פחות אך אין זה משנה, לפחות אנחנו קמות בחזה גאה. רצינו לקום למרוד הושיבו אותנו בכיסא בסופר, הקימו לנו ארגונים ומליני יושר על הכבוד שלנו, מה שרק הדגיש את העובדה שעוד לא באמת קמנו.
• הכרזת האו"ם – בהכרזת האו"ם כט' בנובמבר הצביעו 33 מדינות בעד, 13 נגד ו- 10 נמנעו. התפלגות נחמדה שהביאה לנו את עצמאותנו וחירותינו. שנים אחר כך ידונו עלינו באותו או"ם בהקשר של פשעי מלחמה, שלילת חירויות של האחר, מניעת זכויות וכיו"ב. אבל...העיקר שהכריזו. אחר כך כבר יכלנו לעשות מה שאנחנו רוצים, פחות או יותר – כי אנחנו מדינה, יכלו להלחם בנו בשנית בכוח לגיטימי  - כי הפכנו למדינה, יכלו להאשים אותנו בלגיטימיות בפשעי מלחמה – משהפכנו למדינה, יכלו....אולי בגלל זה כל כך קשה לנו להעניק לאחרים את אותה הלגיטימציה, שלא ירימו את הראש – כשיהיו מדינה.
• הכרזת הנשיות – אף אחד עוד לא הכריז על עצמאותנו וחירותנו, לא ברוב ולא במיעוט. גם אנחנו פוחדות באיזה שהוא מקום להרים את הראש – כי אנחנו עוד לא מדינה. עוד לא רוב, עוד לא ברות זכויות עוד לא באמת שוות. ביום בו נשתחרר מכבלי ההכפפה הגברית, מכבלי המשכורות הנמוכות, מכבלי חובת ההוכחה נוכח הגברים שימי המילואים שלהם אינם נספרים באותו לוח חשבון של ימי חופשת הלידה שלנו, ביום בו נוכל באמת בגאון להגיד אני רוצה רכב, משכורת שלוש עשרה ודיון בתנאי שכר לאחר שנה – באותו הטון והנחרצות בה הגבר בכל מקצוע שהוא אומר זאת, ביום בו לבייבי יוגה ילכו גם גברים נוכל לדעת ולהבין באמת כי הרוב לצידנו. כי בעצם אין רוב כי אין הבדל – אנחנו מדינה אחת עם גברים ונשים, בני אדם. כרגע אנחנו מסתפקות בהכרזת האהבה של ילדנו הטוענים כי אמא היא  כי טובה בעולם. אולי זו החירות הכי טובה, אבל גם עליה בגיל 16 יכריזו מלחמה.

 

מאחלת לך שנת עצמאות, חירות וצמיחה.