היום זה ר ט ר ו , לימים של האדם הקדמון, שהלך כל הזמן עם מינשא מטריקו של "תנוליביס", בגלל, שאז, בימים ההם, בונדינג היה בונדיג (טוב היתה להם ברירה ? היו תקועים באותה מערה חצי שנה).

מאת: טלי תקומי

 

בחיים יש הרבה מבחנים.

אפילו היום ,בעידן פוסט "הסקר" משנות החמישים העליזות, יש סוללה חדשה של מבחנים: עוד כשהעובר בבטן, כבר בשבוע שמונה - " מבחן האפונה", אחר כך - סוללת בדיקות ראיה (של איש האולטרסאונד ), ואז- טירונות טיפת חלב, קורס מכי"ם ( כשמקיאים) בחיסון של שנה, בה"ד 1 - של שנה וחצי, חלק ב' –הבגרויות (אני עדיין מתעוררת מסיוטים שמחר מבחן במתמטיקה ולא למדתי)....

שתבינו- אני לומדת באוניברסיטה רק בגלל שהרקטור נשבע לי שלא יכריחו אותי לעשות עוד מבחן.

עוד אחד ואני מתה...

והנה, זימנה לי יד הגורל את אשר יגורתי ובא לי, מהכיוון של הקטן.

אני מתכוונת למנשא.

אתם יודעים, המינשא, אמצעי השינוע של האם המודרנית, שהתייאשה כבר מלקפל עגלות ביד אחת.

המנשאים החדשים האלו, האלטרנטיביים, הם בעצם תכריך אחד ארוך, מטריקו ,כמו דגל המדינה.

ומה שנשאר לאמא כאן, זה רק לתפור אותו מחדש, כל לבישה, סביבה וסביב היורש שכן,

היום זה ר ט ר ו ,לימים של האדם הקדמון, שהלך כל הזמן עם מינשא מטריקו של "תנוליביס", בגלל, שאז, בימים ההם, בונדינג היה בונדיג (טוב היתה להם ברירה ? היו תקועים באותה מערה חצי שנה).

כל מה שצריכה האם הנוסטלגית לעשות הוא: לקחת אחד תינוק, בדרך לאסוף את מיליון האחים שלו מהגן ,ואז ,בהינף יד אחת:

לקשור את הדגל מסביב המותן שלה וגם של היורש, להסתובב שלוש פעמים סביב עצמה, לכרוך סביב רגלי התינוק,להעביר לכתפיים,ואז נשאר לה רק לקשור קשר צולב,את שארית הבד משמאל לקשור אחר כך קשר מוט, אחר כך את מה שנשאר- קשר שטוח....

מה שנותר זה רק למצוא את התינוק בתוך זה(רגל אחת זה לא מספיק), רק כדי לגלות שעשתה הכל הפוך....

למי שפסח על קורס סנדות בצופים, כמוני,יש כאן קצת בעיה.

תראו,באופן עקרוני כל פלא אנכרוניסטי כזה מגיע עם ברושור .

אבל כל ברושור, מיד זורק אותי חזרה ,לימי הבגרות העליזים.

יש אמהות יותר מותאמות לטרנד האימהותי העכשוי, ממני.

"הטבעיות", אני קוראת להן בתיעוב.

אלו אותן אמהות ששלפו ציץ, לאחר שבכורן נולד, ומיד נוצר לו קיטרינג נטול "רמדיה",

אלו אותן אמהות שידעו לחתל עוד כשהתחלפו להן שיניים. הן,שלא כמוני, שעם לידת השישי שלי עוד בבית יולדות, הוכחתי לכל המחלקה מה זה מקוניום.

עכשיו זה לא שעם המנשאים הישנים הסתדרתי כל כך.

נהפוך הוא. לא הסתדרתי.

אתם יודעים המינשאים מהאסכולה שהתעקשה שהעתיד בפלסטיק .

רובם נראים כמו שק ניילון הרמטי כזה, כמו התיק אוכל של הקטן, אבל שלובשים אותו מקדימה דווקא , ואחר כך נותר רק להבריג את צאצא - הניסוי פנימה, לתוך אום מצמודת הפלסטיק.

וגם כאן,

גם אם נורא סיסטמתים ונוקטים בטכנולוגיית r.t.f.m , manual) (read the fuckin,

תמיד שתי הרגליים של היורש נכנסות לאותו חור.

ואז באות השאלות....

מה זה אומר עלי ?????....

אולי אני לא מאכילה אותו מספיק????.....

אולי אין לו קואורדינציה במיל, וצריך לרוץ להתפתחות הילד????...

אבל גם להתפתחות הילד צריך לקחת אותו איכשהו, לא?

ואולי.. אולי.. אני פשוט טיפשה חסרת תקנה???

מה,כל העולם יודע כל כך בקלות ואני לא???

כאן באה הישועה, בדמות קורס הריענון של יפית.

יפית היא אשר על השיווק של הפלא אצלנו בשכונה, ובשעות הפנאי היא עוסקת בפיתוח הדרכה, ומורה ללקויי הטריקוטז' בקבוצת תמיכה.

החלטתי למחול על שארית כבודי, ולהצטרף לקבוצת התמיכה.

לאחר מיון קפדני שלחו אותי ללמוד במכינה להקבצה ב', בתקווה לעבור סוף סוף את הטסט, סמוך לפסח.

במכינה יושבות כל המפגרות במעגל (התפלאתי, דווקא, לראות שם את כל השכונה), ומקבלות תיגבור במולטימדיה על איך לחבר את הפלא הקטן (שלנו) עם הפלא הגדול (מהטריקו) .

בקלאס שולפת יפית שלל תכריכי טריקו ,ובעודה מדברת(!!!) כורכת עצמה באחד מהם ביחד עם איזה תינוק הדגמה.

מסתבר שיש חמישים דרכים לגרוב תינוקות.

בתנוחה השלישית נשברתי.

הבנתי שבכל הנוגע למינשאים ,אני מתאימה לבית ספר מקצועי. בגרות חלקית.

אבל אז, גונב לאוזני, שבאמת למדתי בבית ספר מקצועי, ושם גם שילמתי לדני לעשות לי את הבגרות במתמטיקה.

הנה באה הישועה....

בלילה, בלילה, אחרי שכולם הלכו לישון,

חייגתי ליפית מהטריקוטז' והגענו להסכם פיננסי.

ומאז ,בכל בוקר, אני מתיצבת אצלה לשם תיכרוך פנימי ובערב-לשם אנדו מהעסק.

אגב- אני לא לבד.

כל השכונה איתי .

כל מי שנחשבה אצלי מאסטר בלכרוך יושבת אצלה על הפורץ', מחכה לתורה.

לדעתי, יפית היא היחידה בעולם שיודעת את הסוד...

לאחווה הסודית שלנו יש קוד של כבוד, שאנחנו חסמבאיות בו מאוד, בדבר מה זה הקושר אותנו כל בוקר.

חשוב מאוד ליצור את הרושם שזה אנו בעצמנו.

אחרת תיזרע פאניקה בשכונה, ויהיה אסון.

קשר השתיקה.