מאת: אילה יפתח m. a. , מחנכת ומטפלת באמנויות 
אין הזדמנות טובה יותר מהאולימפיאדה, שנחתה עלינו דרך מסך הטלוויזיה, להמחיש לנו את כוחו המענג של המשחק. העולם כולו מתארגן לימים של סיפוק העונג. ושותפים בו כולם כולל אנחנו צופי הטלוויזיה, שיש המדירים שינה מעיניהם כדי ליהנות בשידור ישיר מההתענגות על הצפייה במשחקים.

אך מעבר למשחקי התחרות עצמם אנו מתענגים גם על הרבה דברים נוספים שמרכיבים את האירוע הטלוויזיוני הגדול מכול. ראשית מתענגים על מראה האנשים הרבים שממלאים את האצטדיון.

ואכן מי לא הופיע שם במשלחות הספורט השונות? נציגי מאתיים ושתיים מדינות החיות על פני כדור הארץ וכול השנה מקיימות ביניהן יחסים שונים ומורכבים. יש ביניהן בנות ברית ולהיפך אויבות או כאלה שבעבר נפגשו בקרבות מלחמה עקובים מדם ועתה כולם על פי הסכם משעים את כול המחלוקות, מזיזים הצידה את השנאות, היריבויות ונפגשים למשך זמן מוגדר כדי לקיים אירוע משותף. מדוע הם עושים זאת?
מה גורם למיליוני האנשים מסביב לכדור הארץ להשעות לתקופה מסוימת את כל היריבויות ולהתכנס מתוך הסכמה משותפת להשיג שיתוף פעולה והנאה.
מיליוני אנשים מכל חלקי תבל, בני לאומים שונים, בני אמונות ודתות שונות, בני כול צבע וגזע מתכנסים יחד לאירוע שכולל כוח וכישרון, יוזמה ותחבולה, מרץ וחוכמה, ניצחון וכישלון. כאן מוצגות נפלאותיו של הגוף האנושי החוברות לשכל ולהמצאה. כאן מתקיימות התחרויות הספורטיביות היוקרתיות בעולם, אולם דווקא כאן מתרחש הדבר המיוחד מכול והוא שיתוף הפעולה הקבוצתי של המוני אנשים וההסכמה לנהוג לפי חוקים שנקבעו מראש.

כאן חוגגת לשעה קלה אהבת המשחק ומנצחת את כול הרגשות הרעים ואת כול השאיפות הזדוניות לחבל ולהרוס. ומיהו זה שאמר כי משחק אינו דבר רציני?
חזרו נא אל מסך הטלוויזיה, אם עזבתם אותו לרגע והגידו אתם אם יש שם בין קהל המתחרים מישהו שאינו לוקח ברצינות את מעשיו? התבוננו בפניהם של המתחרים והמתחרות, ראו את שפת הגוף של המתמודדים והמתמודדות, ראו את ההתגייסות של כוח הרצון, הקשיבו לסיפורי הפרשנים המתארים את תולדות חייהם של המתמודדים על הכתר, הקשיבו לחלומותיהם ולמשאלותיהם להשיג ניצחון וראו את דמעות השמחה של הזוכים במדליה, ותסכימו גם אתם עם האומרים כי משחק הוא דבר רציני ביותר, משום שבדרך כלל הוא מייצג את ניצחון האדם את עצמו.

מי כמו ההורים לפעוטות יכול להבין את משמעות המשפט "ניצחון האדם את עצמו"? נתחיל בתינוק שעתה זה נולד, הזועק זעקות שבר כאשר בטנו נצבטת מרעב ונוכח כי אמו לא מיד זמינה להגיש לו שד שישביע את רעבונו. מה קורה לו בדקות האלה שאולי נתפסות במוחו כנצח? ומה קורה לאמו השומעת את בכיו? בכי הוא דבר מבורך אומר ד. ו. ויניקוט בספרו

" הילד, משפחתו וסביבתו" הוצ' ספרית פועלים 1988(ד.ו. ויניקוט, רופא ילדים אנגלי, שחי באנגליה בשנים 1896-1971, התמחה בפסיכיאטריה של ילדים ומדבר על גישה טיפולית שהוא מכנה אותה כאחזקה= holding ). וכך אומר ויניקוט:

" אני טוען בפשטות כי או שהבכי מעניק לתינוק את ההרגשה שהוא מפעיל את ריאותיו ( סיפוק), או שהוא מאותת על מצוקה( כאב) או שהוא מבטא כעס( זעם) או שהנו קינה ( צער)" ( שם עמ' 47).

סיפוק, כאב, זעם וצער הם חלק נכבד מקשת הרגשות האנושיים. בלעדיהם לא היינו יכולים להתנהל בחיים.
איך אפשר לדעת מתי התינוק בוכה כדי להשמיע קול וליהנות מהשמעת קול זו (סיפוק)? איך נדע אם הוא בוכה בגלל מצוקה כל שהיא למשל כאשר החיתול הרטוב גורם לצריבה? או שהוא כועס (זעם) על אימא שלא ממהרת להגיש לו שד? או מלא בצער כאשר למרות בכיו אימא אינה נגשת אליו? אין כמו ויניקוט שראוי להיות מצוטט במקרה זה.
הוא אומר כי אימא, יותר מכול המומחים בעולם, היא זו שיודעת להבחין בהבדלים. ויניקוט מאמין בתבונתה של אימא לחוש בצרכיו של התינוק הבוכה. אני מרשה לעצמי להוסיף במקרה זה גם את תבונתו של אבא.

בדרך כלל הבכי מזעיק את אימא ומריץ אותה לענות על מצוקת תינוקה. כמה טוב שהתינוק אכן יודע להשתמש בבכי שהוא מעין פעמון אזעקה. מאידך התמודדות נבונה עם בכי התינוק (יש תינוקות בכייניים!) שלעתים מטריף את דעתם של בני המשפחה, היא שלב ראשוני בהתפתחותו הנפשית של התינוק בדרך לניצחון האדם את עצמו.

מה כול זה שייך לעניין המשחק? זיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה דיבר על "עיקרון העונג" כגורם המוביל את בני האדם בחייהם. בני אדם מחפשים לעצמם את דברים להתענג עליהם. מי כמונו המבוגרים יודעים כי אין גבול לסוגי ההתענגויות שבני אדם מנסים להשיג.
לכאורה החיים כולם ניתנים לתיאור כחיפוש אחר התענגויות מסוגים שונים. תחושת העונג ממלאת את כול ההוויה ומספקת את כול החושים. התינוק הרעב בטנו נצבטת וכאשר זוכה הוא להשיג את שד אמו הרי שבכך הוא זוכה למענה המספק את עיקרון העונג שלו. אולם כאשר אין הוא מקבל את העונג המצופה הרי שעליו לדחות את סיפוק העונג ולהתמודד עם התחושות שדחיית הסיפוק מעוררת בו.

במאמרו של פרויד הקרוי " מעבר לעיקרון העונג" שנכתב ב-1920, אומר פרויד כי אותם רגעים שבהם התינוק הבוכה מצפה לשד אמו הם המפתח להתפתחות אופיו. אותה ציפייה לעונג שאינה מתממשת מיד דורשת מהתינוק להתארגן רגשית עם קבלת דחייתו של הסיפוק העונג.
הפנטזיה היא אחת הדרכים שתינוקות מפתחים כפיצוי וכניחום עצמם, על השד שלא מגיע מיידית. התינוק מפנטז לעצמו את השד שיספק אותו. אותם רגעים דורשים מהתינוק להשעות לזמן מה את סיפוק צרכיו. התחליפים שמוצא לו אדם קטן זה מתקיימים בדמיונו. ככול שהוא גדל כך מפתח הוא פתרונות מנחמים שונים על אי סיפוק מיידי של שד האם או כל מה שמיוצג כתחליף לשד האם.

המונח "השעיה" פירושו הסטה, הזזה, העברה למקום אחר. זו מילת מפתח בתחום המשחק. במשחק על במת התיאטרון יש לשעה קלה "השעיית חוסר האמון". אנחנו מסכימים להאמין, לשעה קלה, שעל הבמה באמת יושב מלך על כיסא המלכות. אנחנו מסכימים להשעות לשעה קלה את חוסר האמון שלנו שאומר: הרי זה לא מלך בכלל, זה שחקן! מדוע אנחנו עושים זאת? כדי לספק את עיקרון העונג שלנו. הרי באנו אל התיאטרון כדי להתענג ואם לא נשעה את חוסר האמון שלנו לא נוכל להתענג.

פרויד טוען כי השעיית הסיפוק יש בה תרומה לאדם עצמו והיא גם המפתח להתפתחות התרבות. השעיית הסיפוק מפתחת את הדמיון, ועם הזמן את כול מה שאנו מכנים התחום הרוחני, התרבותי והיצירתי שבאדם. נוסיף גם לרשימה זו את היכולת המשחקית שלו בכול תחומי החיים.

טענה נוספת עולה ממאמרו של פרויד, שעליה נתנו את הדעת ממשיכי דרכו של פרויד, והיא שסיפוק מוגזם של צרכיו של האדם יש בו גם נזק. זו המשמעות של האמירה "מעבר לעיקרון העונג". לדוגמה, נאמר שהאזנה למוסיקה עונה על עיקרון העונג שלנו, זאת בתנאי שנשמע אותה ברמת המצלול הנעימה לנו.
אולם אם נגביר את הווליום, והרמקולים יזעקו את המוסיקה ברמת דציבלים שתכאיב לנו, ותאיים על עור התוף של אוזנינו הרי שמנת העונג שקיבלנו גדולה מדי. כלומר קורה כאן משהו שהוא מעבר לסיפוק עיקרון העונג (מעבר =יותר מדי) כאן כבר אין עונג אלא סבל. האזנה כזו למוסיקה היא סוג של התענגות שמעורב עונג בסבל.
בינתיים הבה נחזור אל מסך הטלוויזיה ונתענג במידה וללא סבל מאירועי האולימפיאדה.