מאת: אפי הרנוי – m.a. בחינוך גופני ובפסיכולוגיה חינוכית-התפתחותית. מנהל חברת "יופי-טופי", העוסקת בתנועה לגיל הרך ובשיווק ציוד ספורט.

 

  מאת: אפי הרנוי – m.a. בחינוך גופני ובפסיכולוגיה חינוכית-התפתחותית. מנהל חברת "יופי-טופי", העוסקת בתנועה לגיל הרך ובשיווק ציוד ספורט.

הבדלי מגדר בפעילות גופנית ומשחק בגיל הרך

בנים ובנות מקבלים יחס שונה מהוריהם ומסביבתם כבר מגיל צעיר.  מחקרים מוכיחים כי סוכני החברות הראשונים והשניוניים: הורים, מטפלות וגננות מקדישים יותר זמן לתקשורת מילולית עם בנות החל מינקות ולאורך תקופת הגיל הרך, בעוד שאת הבנים מעודדים לפעול ולשחק משחקים יותר נמרצים ואלימים. המשחק בגיל הרך מהווה בשביל הילדים אמצעי להפנמת מיומנויות ודרכי התנהגות שיאפיינו את התנהגותם כבוגרים.

בנים נוטים למשחק בסגנון אלים יותר, תחרותי ובוטה בעוד שבנות מעדיפות, על פי רוב, סגנון עדין יותר, אינטימי ופנימי, כגון: משחק במשפחה ובית. בנות משתדלות לפתור ויכוחים וחיכוכים על ידי דיון, גישור והסברה, מאידך הבנים נוטים לנסות ולפקד על חבריהם, תוך יצירת היררכיה חברתית.  דפוסי החשיבה וההתנהגות שילדים רוכשים ומפתחים בגיל הרך משפיעים על התנהגותם בעתיד. 

 

מסגרת החינוך הקדם יסודית מפגישה ילדים בני גילאים שונים משני המינים בעלי רקע שונה ותורמת לחינוכם, לקידומם וליצירת קשרים ביניהם, אך בתוך כל זאת מסתתרים מסרים סמויים המחנכים לתפקידים מגדריים, שכן מוסדות החינוך והמוסדות האמונים עליהם לפיקוח שתפקידם להכין את הילדים לקראת מפגש עם סביבה חברתית רחבה יותר, עוסקים גם בהדגשת הבדלים מגדריים. 

מאמר זה סוקר מספר מאמרים ומחקרים העוסקים בקיומם של הבדלים בין המגדרים השונים בגיל הרך, תוך התייחסות למספר נקודות למחשבה:

א. האם נכון להגדיר לילדים מהו משחק של בנים ומהו משחק של בנות ? והאם קיים משחק מגדרי?

ב. מדוע זוכים בנים ובנות להתייחסות שונה בכל הנוגע לפעילות גופנית ?

ג. מדוע בנות מתבקשות לוותר לבנים בכל הנוגע להתנהגות חברתית ולפעילות משחקית ולנהוג איפוק ובנים לא?

 

עד גיל 3 לומד הילד ומפנים הבדלים בין המינים וסביב גיל זה מתחיל הילד להבדיל בין המינים, תוך שעל פי רוב יחפוץ לחבור לילדים בני מינו.  הילד לומד מבני מינו על גופו ועל דרך ההתנהגות המצופה ממנו ומחקה את חבריו, אגב כך מתפתחות בו התנהגויות מגדריות. 

ההבדלים בין המגדרים, כפי שעולה ממחקרים martin, 1998, serbin, sprafkin, elman & doyle, 1982, borja-alvarez) zarbatany & peppers, 1991, leaper, 1991) , יבואו לידי ביטוי בעיקר ב-5 מישורים:

• ביגוד – בנים לובשים על פי רוב צבעי כחול, שחור וירוק. בנות לובשות בין היתר בגדים בצבע ורוד, שבנים לרוב אינם לובשים וכן שמלות, חצאיות, גרבונים וגם עונדות בשערן סיכות, קוקיות, גומיות ועוד.
   
• מגע והבעה פיזיים של הילדים – בנים בדרך כלל נוטים לפעילות פיזית פעלתנית המערבת מגע רב בין המשתתפים בה.  גם בנות נוטות למגע אולם במידה פחותה מעט מזו של הבנים. עוד נמצא כי בעוד שמגע בחבר מאותה קבוצת המין בדרך כלל היה חיובי (מעודד המשך משחק יחד), מגע עם חבר מקבוצת המין השנייה היה בדרך כלל שלילי (אלימות פיזית או מילולית).
   
• התייחסות מילולית ופיזית של אנשי המקצוע (גננות, סייעות, מדריכים) לילדים –   אנשי מקצוע לעיתים נדרשים ליצור מגע פיזי עם הילדים על מנת להסב את תשומת לבם כדי להנחותם או בכדי למנוע פגיעות, למשל: טפיחה על השכם, אחיזה ביד הילד ואף סיבוב פני הילד אל המבוגר בכדי להוביל להקשבה.  מגע פיזי נוצר על פי רוב עם בנים, בעוד שעם בנות הקשר הוא בדרך כלל מילולי בלבד. 
  
  עוד נמצא כי בנים מקבלים הוראות הנוגעות להתנהגות גופנית יותר מבנות אולם מצייתים פחות. אפשר כי יחס זה בין כמות ההוראות ליישומן נובע מהעובדה כי חלק מההוראות חזרו על עצמן בשל אי ציות להוראה. פניה לבנים בדרך כלל העלתה דרישה להפסקת התנהגות מבלי שתהיה חלופה ראויה, בעוד שפנייה לבנות מלווה בדרך כלל בהצעה חלופית , כגון: שבי שם, התעלמי, דברי במקום לצעוק. עובדות אלו מותירות לבנים מרחב פעולה יחסית גבוה בכל הנוגע לשימוש בגופם, בעוד שבנות מוגבלות למגוון אפשרויות מצומצם יותר.
  
   
• מידת הדרישה להתנהגות בהתאם לחוקים ולכללים – לבנים מותרת התנהגות חופשית כגון: התפרצויות לדברים, השתרעות על הרצפה וריצה בגן, בעוד שבנות נדרשות להתנהגות מעודנת ונאותה התואמת את החוקים והכללים במוסדות החינוכיים, כגון: ישיבה זקופה על כסא, הליכה בגן והצבעה לצורך קבלת רשות דיבור.
  
   
• התייחסות לסגנון דיבור – אנשי מקצוע רבים נוטים לאפשר לבנים הבעה ווקלית בעוצמות גבוהות, למשל: דיבור בקול רם ואפילו בצעקות בעוד שבנות נדרשות להנמיך את עוצמת הקול או טון הדיבור שלהן.
  
  (אברהמי-עינת, 1989)

 

מחקרים (לנדר, כהן, לוסטיג, איילון, יערון, פלק, 2000, duke, huhman & heitzler, 2003,  janz, dawson & mahoney, 2000, trost, pate, sallis, freedson, taylor, dowda, et al. 2002   ), אשר בחנו הבדלים ביכולת הגופנית בין בנים לבנות בגילאים שבין 5 ל-12 (תחילת גיל ההתבגרות) לא מצאו הבדל מובהק בין המינים בגילאים אלו.

הבדל מובהק נתגלה רק מגיל 12 ואילך, כאשר אצל הבנות נמצאה התייצבות ביכולות הגופניות שנבדקו, למשל: ניתור למרחק מהמקום, קפיצה לגובה, מיאוצים ועוד. למעשה, עד גיל 12 העלייה ביכולות הגופניות הן אצל הבנים והן אצל הבנות הייתה לינארית עם נטייה קלה לטובת הבנים, אך זו לא הייתה משמעותית.

 

מחקר (לנדר, כהן, לוסטיג, איילון, יערון, פלק, 2000) אשר נערך במכון וינגייט ובחן הבדלי מגדר ביכולות הגופניות בילדים בכיתות ב'-ו' מצא כי ההבדלים ביכולות הגופניות בין בנים לבנות בארץ  נראה היטב כבר בכיתה ב', כנראה בשל הרגלי פעילות גופנית שונים בשעות הפנאי. ממצא נוסף שעלה ממחקר זה הראה כי ההבדלים ביכולות הגופניות בין המינים נשמרו באותן רמות מכיתה ב' ועד לכיתה ו', כנראה בשל חשיפה מוגברת של הבנות  בתקופה זו לפעילות גופנית. 

ממחקר זה עלה כי עידוד של בנות לפעול ולעסוק בפעילות גופנית במערכת הפורמלית כמו גם במערכת הבלתי פורמלית יצמצם את הפער ביכולות הגופניות בין המינים בגילאים מתקדמים ועשוי אף למחוק אותו לחלוטין בגיל הרך.

 

מחקר (hartle, 1996) שבחן השפעת תוספת ציוד וחומרים לחצר גן הילדים על משחקם של אלו בחצר העלה כי כאשר לא הייתה התערבות חיצונית (גננת, סייעת, וכו') במשחקם של הילדים, שיחקו הבנות ב"משחקי בנים", כגון: כדור, מלחמה והבנים שיחקו ב"משחקי בנות", כגון: משפחה ומטבח. 

הבנות חצו את הגבול בין המינים הרבה יותר מאשר הבנים, כנראה, לאור העובדה כי החברה סובלנית יותר ופתוחה לקבל בנות המתנהגות כ"בנים" מאשר בנים המתנהגים כ"בנות". עובדה נוספת העלתה כי בנים נטו לשחק יותר משחקים דמיוניים בעוד שהבנות שחקו יותר במצבים מהחיים (hartle, 1996, hughes, 1995, sutton-smith, 1979).

 

מחקרים ( grief, 1976 johnson, christie & yawkey, 1987, lafreniere, strayer & gauthier, 1984, jacklin & maccoby, 1978, maccoby, 1988, parten, 1933).

שבחנו את נושא המשחק והפעילות הגופנית אצל ילדים בגיל הרך מנקודת מבט מגדרית  מצאו כי כבר בגיל 33 חודשים ילדים העדיפו לשחק עם בני מינם על פני משחק עם בני המין השני.  ממצאים חשובים נוספים העולים ממחקרים אלו הראו כי בנוכחות בנים, הבנות נטו להיות פסיביות וותרניות אך כאשר הן צוותו לבן זוג היו פעילות לא פחות מהבנים ולא הראו סימני חשש או רתיעה מהבנים. 

המחקרים לא מצאו הבדלים ביכולות הקשורות לפעילות גופנית או למשחק, אך נמצאו הבדלים בהעדפות המשחק בין המינים.  הבנות נטו למשחק מורכב יותר, עשיר בדמיון משולב דמויות ואביזרים, תוך שהן מצאו דרכים לא שגרתיות להשתמש באביזרים שעמדו לרשותן, בעוד שהבנים נטו לשחק משחקים פשוטים יותר, נטולי דמיון או בעלי דמיון בסיסי פשוט, למשל: חיילים ולוחמים. (אברהמי-עינת, 1989)

 

לסיכום

סקירת המחקרים מעלה כי בגיל הרך היכולות הפיזיות של הבנות דומות עד זהות לאלו של הבנים ולעיתים אף עולות עליהן.  פערים ביכולות בין המינים מתעוררים בעקבות עידוד והפעלה של הבנים מחד, והפניה של הבנות לכיוונים שאינם פיזיים מאידך וכל זאת מתוך כוונה לחדד את ההבדלים בין המינים.  זאת ועוד, כאשר מתאפשר להן, חוצות הבנות את הגבול בין המינים ומשחקות במשחקים המוגדרים כ"משחקי בנים". 

הבנים נהנים גם כן מחציית הגבולות וממשחק עם בנות המין השני ב"משחקי בנות", אך כפי העולה מן המחקרים, נתון זה עולה וגובר דווקא באין התערבות חיצונית של מבוגרים.  ניתן להסיק מעובדה זו כי ילדים בגיל הרך נהנים לפעול ולשחק, תוך התעלמות מנושא המגדר והיו עושים זאת בחופשיות אילולא הכתיבה החברה שוני בדפוסי התנהגות המצופה מבני שני המינים. 

סקירת המחקרים מראה כי בגיל הרך יש לנהוג בשוויון בין המינים בכדי לעודד את כולם לפעול, להתנסות ולחוות וכן בכדי להימנע מיצירת פערים בין המינים העשויים להשפיע על עתיד הילדים. (naspe, 2004)