לא זזים מאמא

אתם מנסים לצאת מהבית, רק לשעה-שעתיים, והילד מיד "נדבק" אליכם ולא מוכן לרדת מהידיים? סצנות בכי "קורעות" מתרחשות כל פעם שסבתא מגיעה לעשות בייביסיטר ואתם כבר שוקלים לוותר ולהישאר? כנראה שהילד שלכם נמצא בגיל שבו חרדת הנטישה זוקפת את ראשה וילדכם תובע את בטחונו.



לא זזים מאמא

 

עדי שטראוס, פסיכולוגית התפתחותית במכון להתפתחות הילד של המרכז הרפואי הלל יפה, מספקת הסברים וכמה טיפים להתמודדות.

 

אתם עומדים בפתח הדלת מוכנים ליציאה לסרט, לעבודה או סתם לשעה לסופרמרקט. הבייביסיטר כבר התאקלם, וכך נראה שגם ילדכם החייכן. לפתע מבחין העולל כי עוד דקה והדלת תיסגר מאחוריכם ותלכו בלעדיו ומתחילה מיד "מהומת עולם", שמצורפים אליה בכי קורע לב ודחייה מוחלטת של הבייביסיטר שעד לפני רגע התקבל בשמחה. "אם הסיפור הזה מוכר לכם", מסבירה עדי שטראוס, פסיכולוגית התפתחותית במכון להתפתחות הילד של המרכז הרפואי הלל יפה, "אז כנראה שהילד שלכם נמצא במה שנהוג לקרוא "גיל הדבק", או במילים "מקצועיות" יותר-חרדת נטישה".

 

למה זה קורה?

"חרדת נטישה" הינה שלב התפתחותי תקין בהתפתחות הקוגניטיבית של התינוק המופיע בסביבות גיל 7-8 חודשים. זהו פחד ראשוני ובסיסי שהתינוק חווה בשלב שרמת ההבנה שלו עדיין נמוכה לגבי הסביבה, הוא רק מתחיל להבין מיהן הדמויות הקבועות והמשמעותיות בחייו. ל"חרדת הנטישה" מספר שלבי התפתחות, ביניהם שלב המתחיל אחרי גיל שנה, ונמשך עד גיל שנתיים בערך, וניתן לקרוא לו בשפה לא מקצועית, "גיל הדבק".

ההתמודדות עם שלב זה, כמו גם עם שלבים אחרים של "חרדת הנטישה" דורשת היערכות הדרגתית של ההורים שתיצור תחושת ביטחון ויציבות אצל הילד. 

בהגיעו לגיל שנה עסוק התינוק בלגלות ולחקור את העולם. הוא פעיל, סקרן ונוטה  לנגוע בכל דבר, למשש, להסתכל, להריח ולטעום. קצת לפני כן, בגיל תשעה חודשים לערך, מתפתח הרעיון של "קביעות אובייקט", כלומר ההבנה לנוכחות מתמדת של אדם או גורם כלשהו בחיי הפעוט. סביב גיל שנה הדבר הופך למשמעותי עוד יותר, כאשר הילד מבין שאמא יש רק אחת (וגם אבא) וכששניהם לא נמצאים לצידו, היעדרם יוצר חסר שהילד חש בו באופן משמעותי. בגיל זה ההורים מסמלים לילד את כל מה שאהוב ומוכר – ההורה מהווה "בסיס בטוח", שנוכחותו מאפשרת לילד את החופשיות לחקור את העולם סביבו. ברגע שההורה נעלם, ה"בסיס הבטוח" נעלם יחד איתו. הבעיה היא שבגיל זה מושג הזמן אצל הפעוט עדיין לא מגובש ולכן זמן של חמש דקות או זמן של שעה הם היינו הך. מכאן גם מתחיל החיפוש שלו אחר ההורים – במילים או בתנועות  (כי בגיל הזה זה כבר אפשרי), ואם הוא לא מצליח למצוא את ה"בסיס הבטוח" שלו, נוצרת החרדה , הדמעות והלחץ של הילד.

 

"הדבר החשוב לזכור בכל העניין הזה", מסבירה עדי שטראוס, "הוא שבסך הכול מדובר בתחילתה של הדרך לנפרדות ולעצמאות של הילד מההורים ושמדובר בשלב התפתחותי תקין לחלוטין, שאף מצביע על קשר בטוח עם ההורים, התפתחות קוגניטיבית ורגשית תקינה, והתחלתה של הבנה חברתית".

 

כיצד מתמודדים?

  1. מכינים אותו לאפשרות שאבא/ אמא עומדים ללכת. משפטים כגון: "עכשיו אבא הולך, אבל הנה, אמא נשארת איתך", או "אבא ואמא הולכים עוד מעט, אבל תראה איזה כיף, סבתא באה לשחק איתך". חשוב מאוד שלא "לברוח" ברגע שהבייביסיטר התורן מגיע, אלא לתת לילד זמן התארגנות והבנה לכך שיש איתו מישהו ושהכול בסדר. בכל מקרה, מומלץ לבצע פרידות ענייניות וקצרות, ולא לוותר על היציאה כי הילד בוכה.
  2. לא משאירים את הילד לבד עם אנשים שאיננו מכיר. חשוב לאפשר לילד התאקלמות והסתגלות לאדם חדש בסביבתו. לפעמים, גם כשמדובר באדם מוכר יחסית, עדיין כדאי לתת לכך גושפנקא מילולית מרגיעה. הימנעו לנסות ולהכריח את הילד לתקשר או להיות עם אדם מסוים, לפני שיהיה מוכן לכך.
  3. לנסות ולתת לילד שליטה מסוימת בסיטואציה. משפטים כגון: "אתה רוצה לבוא ולסגור את הדלת אחרינו?", או "אולי תבוא לנופף לאמא שלום מהחלון?" יכולים לתת לילד תחושה שהוא חלק ממצב שנבנה יחד איתו ולחזק את בטחונו.
  4. תנו לגיטימציה לרגשות של הילד, גם אם מדובר בבכי מתמשך. לא פשוט לשמוע ילד בוכה כשעוזבים את הבית, אבל חשוב להבין שזו הדרך שלו להביע את רגשותיו. אל תתעלמו, אבל גם אל תשנו תוכניות. נסו להסביר לילד לאן אתם הולכים, מתי תחזרו וכו'.
  5. השתמשו בחיזוקים חיוביים. תנו לילד מחמאות קלות אם הוא נשאר לבד, אפילו אם בסך הכול הלכתם לשירותים לחמש דקות. חיזוק חיובי יכול להיות מילולי ("כל הכבוד") או תשורה קטנה ומשמעותית לילד כמו עוגייה, מדבקה וכו'.
  6. תרשו לילד להיות "דבק". באופן די פרדוקסאלי הדרך הטובה ביותר לעזור לילד ב"תקופת הדבק" היא פשוט לאפשר לו להיות צמוד אלינו. היעיל ביותר הוא ליזום מצביםבהם ההורים מרימים את הילד "על הידיים" עוד לפני שביקש, מזמינים אותולפעילויות שונות ביוזמתם וכיוצא בזה. פעולות אלו יבהירו לו באופן חד משמעי – "אנחנו כאן, איתך" ויצרו את הביטחון לו הוא זקוק.