חמושה ברפידות הנקה, המון חששות ותמיכתה הנפשית של המהממת, הנה זה קורה, אני שוב בחדר שממוצע הגילאים נע סביב גיל 30. ההתחלה צולעת כבר שכחתי את השפה. אני מזמזמת לעצמי שיר הרגעה בראש (איפה איפה איפה העוגה...)

מאת: מירי לוי, מתוך הבלוג "מיומנה של אמא לשניים"

זהו!! אני תוקפת את האגדי, אני לא יכולה יותר!! מי? מי? המציא את המושג הזה חופשת לידה שיקום עכשיו אם יש לו אומץ.

אני חייבת להתאוורר קצת ולא מעניין אותי כלום. אני הולכת..

אגדי: טוב

אני : מה טוב?

אגדי: טוב ממי יאללה צאי קצת

אני: אתה בטוח?? בלי חרטות ..

אגדי: בטוח

אני: לגמרי לגמרי בטוח? כי אחרי שאני יוצאת עברתי את נקודת האל חזור

אגדי: לכי כבר!

אני: טוב , בסדר אתה לא צריך להיות כל כך קשוח

 

והנה אני מוצאת את עצמי מהצד הפחות מוכר של הדלת, אך הרבה יותר עצבנית. מה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו?

אתם צריכים להבין, חודשיים וחצי לתוך החופשת לידה ויש לי כישורים חברתיים של אדם שהיה נעול כל חייו במרתף, צופה בלופים של טיף וטף.

כמו תמיד המהממת באה לעזרת חבר.

בואי נצא לפאב.
חמושה ברפידות הנקה, המון חששות ותמיכתה הנפשית של המהממת, הנה זה קורה, אני שוב בחדר שממוצע הגילאים נע סביב גיל 30. ההתחלה צולעת כבר שכחתי את השפה. אני מזמזמת לעצמי שיר הרגעה בראש (איפה איפה איפה העוגה...)

על מה נדבר? מה עניין אותי לפני? אני לגמרי זוכרת שהיו לי תחומי עניין שלא היו קשורים לשילב. המהממת היא כזאת מהממת ומכירה אותי טוב שהיא אפילו הכינה רשימת נושאים, רק שתהיה לי נחיתה רכה.

ולאט לאט זה קורה האלכוהול נכנס והפחד יוצא. אני מצליחה להשתלב בחברת המבוגרים ואפילו להנות מזה.

אחרי השיא כמובן מתחילה הירידה. ב 23:30 העיניים אומנם פתוחות אבל אני כבר מזמן ישנה..

כוס היין הבודדה עשתה את שלה. הגיע הזמן להודות למהממת שהזכירה לי שפעם לא מזמן הייתה שם גם אני. ואומנם נדרשים מעט שינויים , ממש לא בשמיים - אחרי הכל , אני כבר אמא לשניים...