כששואלים אותי מה חדש? באמת אין לי מה לספר! יש למישהו דבר חדש להלוות לי?? אבל פתאום יש רגעים קסומים שמאפשרים לך רגע להתנתק מהכל ולהסתכל על הדברים מהצד.

מאת: מירי לוי מתוך הבלוג מיומנה של אמא לשניים

״אופ אופ אופ ״ אני מקטרת ביני לבין עצמי כל יום אותו הדבר, אין חדש תחת השמש. קמים בבוקר מתפזרים במסגרות השונות, מתאספים חזרה בבית, מקלחות, ארוחות ערב, עצבים, ויכוחים, הולכים לישון ושוב בוקר. זהו. עכשיו ששואלים אותי מה חדש? באמת אין לי מה לספר! יש למישהו דבר חדש להלוות  לי??

אבל פתאום יש רגעים קסומים שמאפשרים לך רגע להתנתק מהכל ולהסתכל על הדברים מהצד.

 

האגדי משתולל עם שני הילדים על המזרון ושלושתם מתפוצצים מצחוק ופתאום אני נזכרת שוב, כמה אני שמחה שהוא האבא של הילדים שלי . ובזמן שאני רוחצת את הגור הידיים שלי מסבנות אותו בעדינות זוכרות את מה שהמוח לפעמים שוכח, שלמרות שהוא כבר בן 3.5 ויש לו אחות תינוקת , הוא עדיין קצת תינוק בעצמו וכמה זה מופלא שהתינוק הזה כבר מנהל איתי שיחות על החיים. וכשאני מאכילה את פיצקי , פתאום אני קולטת שאומנם היא הצטרפה למשפחתנו הקטנה רק לפני 7 חודשים אבל משהו בי אוהב אותה מהיום שבו נולדתי אני.

 

לרגעים האלו יש שתי תוצאות אפשריות :

א. בכי הכולל יבבות והשתנקויות

ב. פרץ צרחות אהבה והתקף של חיבוקים ונשיקות על סף מעיכת האובייקט המחובק.

הילדים למדו לחיות בשלום עם שתי התגובות. בהתחלה עוד היו בני משפחתי מתנצלים : ״באמת כשמכירים אותה, היא דווקא בסדר״ . עכשיו הם יודעים שללא התנגדות זה ייגמר מהר יותר.

וכך מוצפת הורמונים ואהבה הגעתי להחלטה שיום בשבוע אני לא נכנעת לשיגרה אלא רק מסתכלת על הדברים מהצד.

 

היום הלא שיגרתי שלי , התחיל באופן די שיגרתי בשעה 06:00 בבוקר. באופן כללי, מרגע היקיצה ועד השעה 10:00 הדברים היחידים שעובדים אצלי בצורה רצונית זה הנירגנות והרצון לחזור לישון.  וככה זה מתחיל: הגור צורח כי בדיוק היום כש-30 מעלות בחוץ, בא לו לנעול מגפיים, הקטנה צורחת כי סתם זה בכיף שלה ולאגדי יש מבט שאומר שזה באמת לא נורא אם מחר לא תזרח השמש (כבר קרו דברים גרועים יותר).

 ״תרגעי״ אני אומרת לעצמי ותסתכלי על הדברים מהצד. ופתאום הפלא קורה. תחושה חמימה מתפשטת בגוף ואני נזכרת איך גם אתמול הרגשתי בדיוק אותו הדבר, רצון עז לברוח לארץ רחוקה..

והיום ממשיך: פיזור במסגרות, עבודה, סידורים ושוב אנחנו בארוחת ערב, יש!!! והגור רוצה חביתה וכאשר היא מוכנה הוא נזכר שבכלל מתחשק לו טוסט וביצה זה לקטנים ופיצקי כל כך שמחה, כי עם שתי שיניים ולשון אפשר בכיף כיף לירוק על אמא את כל הרסק שנדחף לה לתוך הפה.

 

לנשום, להסתכל מהצד, למרבה הפתעה אני עדיין מרחמת על עצמי כמו פולניה במדינה שיש בה רק טוב.

נו באמת ??? מה הבעיות שלך? כולה יום אחד של נקודת מבט חיובית, יום של הערכה .

ואז בדיוק שניה אחרי שהקטנה נרדמת מחליט אחיה הבכור להתאמן על מחרוזת ריקודים ושירים אפריקאים .

לא נורא , אני מעודדת את עצמי. גם ככה לא מחמיאה לך כל האופטימיות הזאת, זה עושה אותך חיוורת ומפחיד את הילדים. הם לא מבינים מה עובר על אמא.

אני הרי אוהבת וחיה בשביל להתלונן, איך ידעו שקשה לי????

תודה ! תודה לך שיגרה מבורכת. כשאת כאן זה אומר שכולם בסדר. החיים טובים ומנומנמים. השמש כן תזרח מחר. ולי יהיה נעים וכיף להתלונן.

ושכולכם תהיו לי בריאים ומנומנמים.