שמתם לב לעובדה שהארי פוטר יתום? גם אלאדין. לבילבי אין אמא, ואבא שלה תמיד במסעות. כן, כמעט כל הגיבורים בספורי הילדים יתומים. למה מרחיקים כותבי המיתוסים שעליהם  גדלנו את הילד מהוריו? 

 

מדוע הורים מתעקשים בצורה שיטתית להאכיל את ילדיהם במזון רגשי ומחשבתי, שבמקרה הטוב לא הזין אותם כלל ובמקרה הגרוע יותר, ממש הרעיל אותם, כשאכלו אותו מידי הוריהם?

 

למה בכל פעם שאנשים מבוגרים, גם היצירתיים והמצליחים שבהם, עוסקים בקשיי ההורות שלהם, הם מתכווצים ונסגרים? למה אנשים שמסוגלים להתמודד בזקיפות קומה ובחיוּניות רבה עם קשיים בעבודה, בזוגיות, בהתפתחות האישית, הופכים לצל של עצמם כשמדובר בהורות שלהם?

למה יש פער בין ההתפתחות האישית של ההורים כאנשים בוגרים לבין יחסם לילדים ולהורות שלהם? איך מגשרים עליו?

 

מאז "עקרון הרצף" לא יצא ספר שעונה על הצורך בחיבור בין ההתפתחות האישית של ההורים כמבוגרים, לבין ההורות שלהם. הצורך הזה עדיין קיים. הוא אף הולך ומתגבר, אך כמעט אין לו מענה בספרים.

בספר זה הגישה למהות הקשר בין ילדים להורים שונה מהמקובל. רבים מהמבוגרים יחושו שהיא שומטת את הקרקע המחשבתית הבטוחה שעליה בנו את חייהם ואת יחסם למשפחה ולבית.

 

זה אינו ספר על חינוך וגם לא ספר עם עצות חכמות להתנהלות טובה עם ילדים.  "הורות כמעשה ניסים" היא נקודת מבט חדשה על חיים עם ילדים. היא נועדה להורים שרוצים להתרגש מההורות שלהם, הורים שמוכנים לשאול שאלות קשות על עקרונות היסוד של הוריהם ושל התרבות שבה גדלנו כולנו. אנשים שמסכימים להקים בית לילדיהם על יסודות חדשים: הכלה מלאה, כנות, קירבה, אמון מוחלט, אהבה, הקשבה וחופש בחירה. בלי איומים, בלי "להקנות גבולות", בלי עונשים, בלי להתייחס לאנשים שכל כך יקרים לנו, כאל יצורים שצריך לעצב אותם וללמד אותם מה טוב להם.

 

 

 

ב "הורות כמעשה ניסים" הופכים את העולם כמו גרב מבפנים החוצה.

במקום "להכין את ילדינו", לצייד אותם בכלים וברעיונות כדי שיצליחו "להסתדר בחיים" , המטרה היא לשנות את עצמנו ואת חיי המשפחה שלנו, "לסדר את העולם " כך שיתאים לילדינו.

ילד זקוק לכך שכל רגשותיו – גם הקשים והמבלבלים ביותר – יהיו מוכלים, לא כי הוא ילד אלא כי הוא בנאדם שעוד לא ויתר. ילד מבקש שחייו יהיו רצף של הנאה והתרגשות – בדיוק כמו מבוגר שלא ויתר. ילד מבקש להרגיש שהוא מיוחד ונדיר בעצם קיומו. "לסדר את העולם" כדי שיתאים לאותו ילד, זה בראש ובראשונה לאמץ את נקודת המבט שלו.

ארגון מחדש של היחסים בין ילדים להוריהם הוא הכלי ליצירת תרבות חדשה שאין בה דיכוי ותחרות ובדידות. זהו כלי יעיל במיוחד כי ההורות (בשונה מספורט ,בישול, אמנות או אופנה) היא בית המלאכה שבו נבראת האנושות.

 

זה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי, במקרה הטוב, ומשימה מכבידה עד ייאוש, במקרה הרע. התבוננות מעמיקה והסכמה לראות מה באמת קורה שם - בין ילדים להוריהם - מאפשרת להורות שתהפוך למה שנועדה להיות מלכתחילה : פתח רחב שדרכו זורמת אהבה. 

 

לאהוב, לשיטתו של שי אור, זה לתת למי שאוהבים את מה שהוא באמת מבקש לקבל.  

לא את מה שנכון, לא את מה שנוח , לא את מה שמקובל , לא את מה שיגרום לו לאהוב אותך או להזדקק לך... את מה שהוא באמת מבקש.

זה לא מובן מאליו. ברוב המשפחות זה לא מובן בכלל. לשם כך דרושה צורת הקשבה חדשה לילדינו ולעצמנו.