עליתי לחדר וחשכו עיניי. מדמעות. זאת היתה הפלה. ממש לא כמו פעם קודמת. הפעם חוויתי את זה באמת. לא ידעתי מה לעשות. איך אני אמורה להגיד משהו לבעלי באמצע ארוחת ערב משפחתית? ומה אמורים לעשות לעזאזל?....הרי אנחנו בחו"ל!

הגענו לרופאה החדשה. רופאת פוריות שאליה הופננו ע"י הרופא הקודם.

לאחר שנאלצתי ע"י המזכירה חסרת ההתחשבות להתוודות בפני כמה נשים בהמתנה שאני אכן לפריון, נכנסתי אליה. לא אציין פה את מידת הנחמדות של האישה הזאת. כאילו היא רואה את הדברים האלה כל יום ובכלל לא מזיז לה. הבעיה שלי פעוטה לעומת מה שהיא באמת מתמודדת איתו כל יום. חוץ מזה, הרי אני רק בת 22- לאן יש לי למהר?! ומה זה משנה בכלל אם אני מנסה כבר כמה חודשים ומאוד רוצה כבר. היא תחליט אם אני חשובה לטיפול או לא.

אבל לגבי הטיפול עצמו-אין לי טענות. היא מיד הפנתה אותי לעבור הזרעות. כל חודש- כשקיבלתי תוצאות שמעידות על ביוץ בבדיקות הזקיקים ובבדיקות הדם שנאלצתי לעשות כל יום- עברתי הזרעה. 3 נסיונות מתישים ומפחידים (הכל יחסי- אז זה נראה לי איום ונורא), והצלחנו. היינו מאושרים. בביקור שלי אצל הרופאה בשבוע 6, כבר ראיתי את התינוק עם דופק והכל. מאד מאד התרגשתי. שאלתי את הרופאה אם אוכל ליסוע לחו"ל שבועיים אחר כך, לטיול לחו"ל שארגנה המשפחה של בעלי. היא אמרה שאין בעיה.

ערב הנסיעה- התחלתי שוב לדמם. הגעתי למיון נשים בבי"ח תל השומר. קיבל אותי רופא צעיר שאמר שהכל נראה לו בסדר ואין מניעה שאסע. לדעתו ההפלה הראשונה לא נקראת- זו רק הפלה כימית (ביטוי שכבר שמעתי מהרופאה שלי) וכנראה שזה סתם דימום. נסענו עם קצת חששות, ועם דימום שהלך והתגבר. ביום השני לנסיעה, בזמן ארוחת הערב, אמא שלי התקשרה לדרוש בשלומי ולשאול מה קורה. יצאתי מהחדר כדי לדבר איתה, שכן אף אחד מהמשפחה של בעלי לא היה מודע להריון בכלל. בזמן השיחה, פתאום הרגשתי משהו יוצא ממני ומיהרתי לסיים את השיחה.

עליתי לחדר וחשכו עיניי. מדמעות. זאת היתה הפלה. ממש לא כמו פעם קודמת. הפעם חוויתי את זה באמת. לא ידעתי מה לעשות. איך אני אמורה להגיד משהו לבעלי באמצע ארוחת ערב משפחתית? ומה אמורים לעשות לעזאזל?....הרי אנחנו בחו"ל! לצערי גם היינו במדינה לא דוברת אנגלית וממש לא מתקדמת. ירדתי למטה ולחשתי לבעלי באוזן שיבוא מהר. כולם נורא נבהלו כמובן אבל עזבו אותנו לנפשנו. עלינו ואמרתי לו שהפלתי. הוא ירד וקרא בשקט לאמא שלו למעלה שלא ידעה מכלום. מיד הוקם חמ"ל והסיעו אותי במונית למרפאה שכביכול דוברת אנגלית והכי מתקדמת שקיימת שם באיזור. הרופאה אמרה שזו הפלה וחייבים גרידה. איזה פחד! הפשיטו אותי והכניסו אותי לבד לחדר קפוא עם רופאים זרים ואני כולי רועדת ובוכה. זו הייתה החוויה הכי קשה בחיי.

אחרי הרדמה מלאה, גרידה והתאוששות, חזרנו. נשארתי בטיול. אתם יכולים לדמיין לעצמכם איזו הרגשה היתה לי. כל המשפחה של בעלי (כולל דודים, בני דודים,הורים ואחים) ידעו מה קרה וריחמו עליי. כל היום נשארתי באוטובוס שהסיע אותנו מאתר לאתר. לא יכולתי לרדת. לא יכולתי להפסיק לבכות. המשפחה שלי התקשרה בלי הפסקה לדבר איתי. היה נורא.

כשחזרתי אחרי 5 ימים כאלה, שוב הכל צף מחדש והבכי לא הפסיק. ישבתי במשך שבוע בבית, לא הלכתי לעבודה, לא יצאתי מהבית. העיניים היו נפוחות והלב היה שבור. לא ידעתי מה לעשות. הפעם זה היה אמיתי לגמרי. לא כימי ולא נעליים. ראיתי דופק, הכל היה בסדר. לא הייתי צריכה ליסוע. הרופאים הארורים לא היו צריכים לאשר לי ליסוע. מה אלוהים רוצה ממני?!?!

היה לי קשה מאוד. אבל החלטתי שממשיכים במהירות האפשרית. ואחרי חודש- שוב הצלחנו!

ספוילר- לצערי, זה לא מסתיים פה.

המשך יבוא...

לקריאת עוד פוסטים של מיקה לחצו כאן