כולנו,אמהות כאבות חרדים לגורל ילדינו. מרגע שאנחנו בהריון, מלוות בחרדה תמידית אמיתית. מרגע שהעובר בבטן, מייחלות שהעובר יתפתח כהלכה ומבצעות את כל הבדיקות האפשריות  (מי פחות ומי יותר) ומתפללות שהלידה תעבור בשלום.

מאת: ניוה מלשובסקי

 

את הפוסט הבא כתבתי לפני כמה חודשים אבל חשבתי שהוא רלוונטי לימים לא פשוטים אלו שאנו עוברים.

הוא לא מתאר את המצב הנוכחי אבל נותן את התחושה הכללית שאנחנו אתמול, היום, מחר חיים במציאות של חרדה קיומית תמידית. אני תושבת המרכז ורחוקה מלהבין ולהרגיש את אשר העובר על תושבי הדרום במשך 12 שנים ורק יכולה להזהות עם הכאב ותחושת החוסר אונים שהם מצויים ובה. אבל גם אנחנו "חווינו" טיפה בים ולא, לא עברנו על סדר היום. גם לנו ולו לרגע קט, השתבשו החיים, המחשבות, סערת רגשות וחששות.

 

כולנו,אמהות כאבות חרדים לגורל ילדינו.

מרגע שאנחנו בהריון, מלוות בחרדה תמידית אמיתית.

מרגע שהעובר בבטן, מייחלות שהעובר יתפתח כהלכה ומבצעות את כל הבדיקות האפשריות  (מי פחות ומי יותר) ומתפללות שהלידה תעבור בשלום. דואגים שהתינוק יעשה "גרפס" ושלא ייבלע חפץ שהוא ושלא תתקע לו חתיכה של תפוח, שלא יקבל מכה, יכווה חלילה או ייפצע. מתקשרים לגן כמה פעמים ביום לוודא שהכל בסדר עם הילדים.

אח"כ אנחנו דואגים שלא יילך לבד בכביש ויחזיק לנו את היד וחושבים עשר פעמים באיזה גיל לאפשר לילד ללכת לבד לבית הספר או לחוג.

ובגיל ההתבגרות כבר המונולוג שבו אנחנו נתנו את הטון עד כה הופך לדו שיח צורם ומתיש בו הילד רוצה לעשות מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ולהיות כמו כולם.

הגבול נפרץ. הילד רוצה להיות חופשי. קוראים לזה עצמאות. ומגיעים חששות הקשורות לצבא (מילים כמו לחימה, הרג, חטיפות תקועות חזק בראשנו) הטיול שאחרי הצבא ועוד ועוד ועוד....

ובעודינו מתחבטים וחושבים ודואגים וחרדים, הילדים שלנו גדלים ומתבגרים ורוצים עצמאות להתמודד לבד עם אתגרים חדשים. בדיוק כפי שהיינו אנו (זוכרים???).

ועדיין, במציאות הסובבת אותנו היום (ואני לא בטוחה ששונה מהעבר הלא רחוק) בין מבצעים ומלחמות, טילים ורקטות, תאונות דרכים טרגיות, מעשי אונס, שוד, אלכוהול, עבריינות ובריונות והמידע הזורם המתעדכן בכל רגע נתון, סוגר את הראש ולא מאפשר שום שיקול דעת.

כאן – הלב עובד.

מוכנים להחזיק את יקירנו ולהקיפם בחומת מגן רק שלא יאונה להם כל רע. אני,דרך אגב, לא שונה מאף הורה.

גם אני עם חששות יותר קטנות היום, אבל מתלבטת האם להשאיר את ילדיי בבית הספר לבדם טרם נפתח השער? לאפשר לבתי בת ה 8 לחזור לבד הביתה ולשהות כ 4 שעות לבדה? האם ילדיי מספיק בוגרים לנסות ולחצות כביש לבדם?

רשימת השאלות תלך ותגדל עם הגיל.

חרדה קיומית לגורל יקירנו היא חרדה שקיימת בנו כל הזמן. גם כשילדינו יגדלו, בכל שלב אנחנו דואגים.

האם עלינו לחיות בלחץ תמידי? האם עלינו לצאת מגדרנו עד כדי חוסר תפקוד יומיומי?

עלינו להתאפס, כן גם אני, להתעשת ולהסתכל קדימה. מאורעות ההווה לא ייפסקו וככל הנראה נשמע על סיפורים טרגיים גם בעתיד הרחוק. עלינו להסביר לילדינו, בכל שלב שהוא את היתרונות והחסרונות, מה מותר ומה אסור, מה מומלץ וממה כדאי להימנע. לטובתם שלהם.

אנחנו צריכים להקשיב. לנהל דו שיח. לקבוע כללים חדשים. לחדש כללים ישנים. להתאים את המסגרת בה התחלנו כשהיו פעוטים לגיל בו הם נמצאים. להיות דינמיים וקשובים למציאות היום יומית. לשנות ולהשתנות.

להגמיש ולהקשיח עמדות.

אני בטוחה שאפשר יהיה להגיע לעמק השווה. להגיע להחלטות משותפות בהם הילד לוקח תפקיד, בהם העוזר מנסה לתמוך. להבין. להאמין.

קשה קשה לשחרר את החבל. כאשר בתי יוצאת לטיול מתנועת הנוער, אני מתקשרת לפחות פעמיים לדעת שהכל בסדר.

כמובן שאנחנו מרגישים נפלא עם הוודאות התמידית הזו "שהכל בסדר"!  אבל אנחנו גורמים לילד/לנער המתבגר להבין שאנחנו לא סומכים עליו, לא נותנים לו להתמודד לבד עם חייו, עם רצונותיו, עם האתגרים הניצבים לפניו.

אין תשובת קסם וגם אני בתהליך למידה בכל יום מחדש. אבל אני חושבת שעלינו קצת לרסן את עצמינו, להסתכל מסביב. לאפשר לילד לגדול. וכן, גם לראות את הרע.

זה כואב. זה מתסכל. אבל זו המציאות. לצערינו הרב. ומתוך הקשיים החברתיים, הקשיים הכלכליים, הקשיים הבטחוניים (לא נוכל להפיל על הילד את כל הרע שבעולם!).

עלינו לשאוב את הכוחות והאנרגיות, להטמיע אותם בילדינו, ועם עיין פקוחה (תמיד!!!) לאפשר להם לצאת לחיים.

בכל גיל, עם ההתמודדות הראשונית. החוויה הראשונה שלהם.

לקוות, כמו שאומרים, בעזרת השם יהיה בסדר. אין לנו דרך אחרת. בעזרתינו, בעזרת החינוך שהקנינו (ואני בטוחה שאנשים מבינים כמה החינוך מגיל קטן חשוב) לילדינו, בתמיכה, בשיחה, בשיתוף פעולה תמידי לאורך כל הדרך, בהקשבה, וגם בחיבוק, ניתן דרור ליקיר ליבנו ונחווה בהתרגשות את חוויותיהם, נהיה איתם באכזבתם, נעודד ונתמוך ברגעי הקושי. אני בטוחה שבלב בכל דקה שעוברת נמשיך לדאוג לגורל חייהם.

בואו ניתן גם לנו קצת חופש מהדאגה הבלתי נגמרת הזו.

נכנס לפרופורציות הנכונות, נאמין, נקווה ונסמוך עליהם שהם יודעים שיש מישהו שיושב בבית, כוסס ציפורניים, מורט שערות ומחכה לשובם בשלום.

והם ישובו בשלום!

 

ומילה לסיכום במציאות היום, אין מילים לנחם ולסבר את האוזן כאשר אנשים, הורים, משפחות בטווח אש תמידית וחייך עומדים בסכנת חיים, במלוא מובן המילה. כאן מדובר בחרדה ממשית יומיומית לחיי אדם ולא נותר אלא לפעול כנדרש ולהתפלל שהסיוט ייגמר יום אחד. אמן!

 

שלכם בחיבוק גדול, ניוה