האם לספר וממתי לילד הבכור שלנו על בואו של אח חדש? איך מכינים אותו והאם יש באמת דרך להכינו לכך?

כאשר אמא הריונית כל כך הרבה דברים מטרידים את מנוחתה....

מאת: ניוה מלשובסקי

 

(כמובן שהנאמר כאן בלשון זכר תקף! גם לתינוקת...)

עוד לפני הברכות והאיחולים יצאו האם והאב למסע ארוך של תכנון המשפחה, תכנון הריון, 9 חודשים גדושים בבדיקות, בחילות, עייפות, מותשות, לחצים, שינויי הורמונים עד ללידה המיוחלת והשמחה הגדולה.

אבל בדרך הארוכה, היפה והמרגשת הזו יש עוד דבר שצריך ככה להדהד לנו וכמובן אני מתייחסת כאן ללידה שנייה ומעלה כשיש יש לנו כבר נסיך אחד בבית.

האם לספר וממתי לילד הבכור שלנו על בואו של אח חדש? איך מכינים אותו והאם יש באמת דרך להכינו לכך?

כאשר אמא הריונית כל כך הרבה דברים מטרידים את מנוחתה. ההריון עצמו ההולך ומתפתח, הסממנים המלווים אותו (עייפות, בחילות), בדיקות מרובות, לחץ נפשי מתמשך, הכנות ללידה, סגירת פינות בעבודה, ילד שנמצא בבית וצריך להמשיך לגדלו כרגיל אבל האם מוצאת את עצמה בהתלבטות כאשר הבטן מתחילת לבצבץ לה בבהירות לקראת חודש חמישי-שישי האם לספר לבנה כי בקרוב יתווסף למשפחה עוד נסיך קטן, ואיך לספר, ואיך הוא יגיב ומה יהיה אחרי הלידה.

קודם כל לפני שנשאל את עצמנו את כל השאלות ונתכנן את התשובות ואת המעשים בואו נבדוק בכלל האם יש צורך בכלל לספר.

אולי מדובר באח הגדול שבכלל הוא בגיל כה קטן כך שהלידה המתקרבת אינה משמעותית בשבילו, אם הוא בגיל שנה-שנה וחצי.

ואולי ההיפך, מדובר באח הגדול שהוא באמת גדול , מעל גיל 12 שגם כאן ההכנות הנדרשות הן זעירות והולדת האח לא תביא למפנה דרמטי בבית.

אז איפה הבעיה? כאשר מדובר בגילאים שנתיים עד שש שנים החשיבות וההתייחסות להולדת האח חשובה ומשמעותית.

ילדים בגילאים הללו רואים ומבינים שיש עוד תינוק בבית. הם לא מבינים איך הוא נוצר ואיך הוא הגיע לכאן בכלל (מלבד העובדה שהם יודעים שהתינוק היה בבטן של אמא), אז הם מלטפים את בטנה של אמא וקצת מתלהבים מהקפיצות בבטן אבל ברגע שנולד התינוק הוא האויב החדש. הוא הדמות שמבחינתם תופסת את מקומם אצל אמא ואבא.

משתלט על כל הזמן ועל האנרגיות ובסופו של יום לאמא אין מספיק זמן וכוח בשבילו עצמו. ולכן, לא ההכנה לפני חשובה כמו התגובה והדרך בה מתייחסים לאח הגדול אחרי הלידה.

אז אפשר כחודשיים-שלוש לפני מועד הלידה המיוחל באמת לתת לילדינו ללטף את הבטן ולנסות להסביר (ככל שיבין) שעוד מעט יוולד אח או אחות קטנה (אני חושבת שרצוי מאוד להשתמש במילים האמיתיות הנכונות ולא "יצא עוד מעט, יבוא בקרוב" אלא "יוולד") ושניכים תהיו הילדים שלנו ביחד שאנחנו מאוד אוהבים. וכולנו ביחד נדאג לנו ונטפל בו כמו שכולנו נמשיך לאהוב גם אותך.

אני בכוונה לא בעד האמרות "אתה האח הגדול, תטפל בו, תדאג לו, תשמש דוגמא וכו'....". ילדיכם לא צריך עכשיו רק לחשוב שהוא הפך להיות העוזר בעוד ה"ייצור הקטן הזה" בידיים של אמא כל הזמן נהנה ומתפנק.

 

לא צריך להשתגע ותמיד כשמחבקים את התינוק לרוץ ישר לחבק את ילדיכם הגדול או שהתינוק מקבל מתנה, אז הבכור מקבל 10 מתנות ובכלל לא להיות קיצוני בשום התנהגות שהיא.

המשכנה להתנהג כרגיל. להיות מודעת לרגישות, לתשומת הלב והחום שזקוק ילדיכם הבכור כמו תינוקכם החדש.

אל תנסו להשוות אבל אל תנסו גם להפלות.

השתדלו לתת זמן לשניהם. אם זה יחד. אם זה לחוד. זמן סבא וסבתא ודודים שיכולים להתפנות ולעזור ולתת את הזמן לזה או לזה.

גם תינוקכם לא יכול לחכות בצד כי "מימלא הוא קטן ולא ממש מבין אם לא נתייחס אליו שעה...".

אבא – קדימה. תן יד ועזור. תמוך באשתך. בילדיך. השנה הראשונה קשה ומטורפת וכל תמיכה נפשית, פיזית ועזרה בבית ועם הילדים נדרשת ומבורכת.

שימו לב להתנהגות ילדיכם הבכור. אם הוא מסתגר, אם הוא שקט, אם הוא היפראקטיבי. אם הוא מקשקש על הקירות ועל הצעצועים, אם הוא מנסה לשבור אותם, במידה והדיבור הפך לצעקות, חוסר סבלנות, וכל התנהגות שאינה שגרתית ואופיינית לו.

הכל מקובל. הכל מותר. הכל נורמלי. כל עוד שזה נמשך זמן מוגבל ולא גובל באלימות המסכנת את ילדיכם או את סביבתו. אחרת, אנא פנו לייעוץ מקצועי.

זוהי תגובתו של הילד להביע את זעמו, אכזבתו ובעיקר קנאתו. אבל לא להתרגש יתר על המידה ובטח לא להילחץ. זה בסדר.

חבקו אותו. דברו איתו. היו איתו. זה יעבור לו מהר יותר ממה שאתם חושבים.

בתי הבכורה הייתה בת שנתיים וחצי כשבני נולד. כתגובה אופיינית לגיל זה (אמנם כבר דיברה אבל עדיין לא ברמת דיבור שוטף בכדי להביע את הרגשתה) לקחה את כל בובות הברבי וקישקשה על כל הפנים שלהן, קישקשה על קירות הבית ולא הייתה מוכנה לישון במיטתה יותר, אלא לעבור אלינו. לא התרגשתי מהקשקושים וכמובן שהערתי והסברתי שלא עושים זאת אבל בכל הקשור למיטה די פחדתי לשלומה כי ניסתה לקפוץ ממיטת התינוק ולכן במשך 3 חודשים , ערב ערב ישבתי לידה והשכבתי אותה לישון עם שיר ומוזיקה וליטפתי את ראשה והקדשתי לה חצי שעה. אם היה צורך גם קצת הערתי שאסור לקום ועכשיו זמן שינה ובסופו של דבר עבר לה. רק כשהייתי בטוחה שהכל בסדר וזעמה חלף, החלטנו כצ'ופר על התנהגותה הטובה לרכוש לה מיטה חדשה והיא הייתה מאושרת שקיבלה מתנה של גדולים ועכשיו התינוק מקבל מתנה של קטנים ו"לא חשובה כל

כך" לדבריה.

כשבתי השלישית נולדה, הילדים טיפה גדלו. הם היו בהלם בבית החולים, בני ככה טיפה נבהל כשעיקר תשומת הלב הולכת לתינוקת אבל במהלך חשוב, החלטתי שכולנו נחשוב יחד איפה כדאי לתינוקת לישון בעתיד, ואיפה לארגן את הצעצועים, ואפילו נדון בשם שנעניק לה. כמובן שהחשיבה הלכה לכיוון הרצון שלנו ההורים אבל הדרך המשותפת עם ילדינו והרצינות שהקרנו של שיתוף פעולה גרמה להם להרגיש בוגרים, אחראים ואחים גדולים לאחותם הקטנה.

מכאן, האהבה פרחה לה ביניהם.

נכון, לא הכל וורוד. ותמיד יש את הרגעים האלו בין אחים "את אוהבת אותו יותר", לי את לא קונה כלום, רק לה"...

מי אמר שקל להיות הורה????

צריך לדעת לנווט בתבונה ובחוכמה את הזמן והאנרגיות והכוחות תמיד בין הבית, עבודה, הבעל, והילדים...

כן, הילדים שכל אחד מהם זקוק לאהבה שלנו, לא רק כשתינוק נולד אלא תמיד לאורך כל הדרך, לאורך כל החיים.

בגילאים 6 – 12 בהחלט אפשר לשתף את הילד במהלך ההריון להרגשות, לרגשות, ללבטים, לעתיד לבוא ולתת שוב תחושה של שותפות, הפעם קצת יותר מעשית ורלוונטית.

אל תשכחו שבסופו של יום, כל ילד בונה את עולמו והאח הקטן אשר הטריד את מנוחתו בהתחלה, המשיך לבובת צעצוע בהמשך יהפוך לחלק מובן מהמשפחה והיחס כלפיו יהיה שגרתי וראוי.

קחו הכל בחשבון אבל קחו הכל בפרופורציות. תהנו מהרגע. שתפו את ילדיכם בהנאה הזו.

ו- שיהיה במזל טוב!

שלכם, ניוה