הרבה זמן אני מתלבטת האם לכתוב או לא, אני לא נוהגת בדרך כלל לשתף בדברים אישיים אבל החלטתי שמספיק שהריון תאומים אחד ינצל בזכות הסיפור שלי וכבר זה שווה את זה.

מאת: שירן

הרבה זמן אני מתלבטת האם לכתוב או לא, אני לא נוהגת בדרך כלללשתף בדברים אישיים אבל החלטתי שמספיק שהריון תאומים אחד ינצל בזכות הסיפור שלי וכבר זה שווה את זה.

 

לפני כשנה בשעה טובה נכנסתי להריון, בשבוע 9 הסתבר לי שמדובר בתאומים. לא ממש היו לי תאומים במשפחה אז זה היה די שוק בהתחלה אבל מהר מאוד הבנתי שמדובר במתנה והחלטתי שאת ההריון הזה אני עוברת בקלות ובכיף. הייתי בכושר, התזונה שלי הייתה מעולה והרגשתי מצויין.

 

בשבוע 21 החלטתי לעשות בדיקת מי שפיר, מאוד חששתי ובכל זאת החלטתי לעשות.

בבדיקה שאל אותי הרופא האם יש לי שלייה אחת או שתים. אמרתי לו שאני לא יודעת וכנראה מדובר בשליה אחת. הרופא היה בשוק! מסתבר שרואים את זה בבירור עד שבוע מקסימום 14, וכמובן שזה משפיע על כל הטיפול וכמה ההריון נחשב להריון בסיכון.

הדיקור עבר בהצלחה ואני מאוד כעסתי שאני לא מטופלת במחלקה לסיכון גבוה, ולכן מיד כשהסתיימה המנוחה מהדיקור, החלטתי ללכת לפרופסור שמחה יגל בירושלים, ששמעתי עליו שהוא הכי טוב באולטרסאונד ושיליה, על מנת שינסה בכל זאת לאבחן. כשהגעתי לשם הוא שם לב למשהו מחשיד והסתבר שצוואר הרחםשלי מקוצר ל- 7 מ"מ ואני כמעט לפני לידה.

 

מפה ואילך ההריון שלי שינה כיוון ב 180 מעלות. באותו רגע הובהר לי שאני חייבת להתאשפז מיידית (בלי לקחת אפילו תיק!) ולבצע תפר צווארי. הוא הסביר לי שבגלל שהצוואר כל כך קצר מנוחה בלבד לא תספיק למנוע לידה מוקדמת. בגלל שאני גרה במרכז החלטתי לנסוע ולהתאשפז באיכילוב.

הגעתי למיון עם האבחנה של הפרופסור הידוע מירושלים. כנראה החליטו שאני מקרה אבוד או שזו לפחות התחושה שקיבלתי. ומיד התחלתי לבכות.

 

זה ההריון הראשון שלי אז באמת לא הבנתי הרבה דברים אבל מיון יולדות אמור לדעת שאסור אבל אסור לגעת בצוואר אם לא רוצים לזרז לידה. הושיבו אותי על כסא ושלחו מיילדת לבדוק פתיחה (אני בשבוע 21!!), וזו החליטה שיש קצת פתיחה והכניסה אותי לרופא. איך שנכנסתי הוא טרח להסביר לי שהוא "ממש לא אופטימי" והוא ראה "כבר הרבה נשים במצב שלי שפשוט הגיעו ופלטו מולו את העוברים ולא היה מה לעשות". התחלתי לרעוד מפחד. ההחלטה שהתקבלה היא שיש לי זיהום ברחם מהדיקור שגרם לקיצור הצוואר וההריון הזה נופל עד יום ראשון. לסיום הוא החליט לבדוק לי שובאורך צוואר והודיע לי שהרחם בצירים. החליטו לאשפז אותי ולא הסכימו לבצע תפר, ההסבר היה שבספרות המקצועית לא כתוב בשום מקום שתפר טוב יותר ממנוחה, כאשר מדובר בתאומים, שעל פניו זה נכון. אבל בדיעבד אני חושבת שיותר קל להיות מכוסה מבחינה משפטית אם התקיימה הפלה ספונטנית מאשר לנסות להציל את ההריון תוך כדי לקיחת סיכון ולתפור. אבל אלו המסקנות האישיות שלי. כל הזמן שאלו אותי האם מדובר בהריון ראשון וספונטני. ואם זה ספונטני אז מקסימום אני אעשה חדש, לא? או שזו לפחות התחושה שקיבלתי.

 

במשך 3 ימים מזוויעים, שהרגישו כמו חודש, הייתי מאושפזת שם. אין רופא שלא הסביר לקרובים לי שחבל על המאמץ וההריון ייפול. אחרי 3 ימים של מנוחה מוחלטת, כמו שהוסבר לי כבר בירושלים, לא היה שום שינוי בצוואר. הרופא הסביר לי שאני אשכב ואשכב ונראה מה יהיה. כשבעלי שאל אם אני אשכב עד הלידה, הוא הסתכל עלינו באדישות, "אם בכלל נגיע לזה". באותו רגע החלטתי לעוף משם לפני שאני והתאומות שלי נכנס לדיכאון, ולעבור בי"ח.
 

עברתי להדסה בהר הצופים, שמיד הכינו אותי לניתוח. הניתוח עבר בהצלחה ואני המשכתי להיות בשמירה מוחלטת בבית שלי, כאשר אני יוצאת רק לביקורת ומעקב. המטרה היתה להגיע לשבוע 32.

וככה עבר יום ועוד יום ושבוע הצטרף לשבוע והגעתי לשבוע 31, אז הצוואר התחיל להראות קצת עייפות, בכל זאת הוא התאמץ מאוד . בשבוע 31 אושפזתי, בירושלים כמובן, עם מעט צירים ומחיקה מלאה ועד ללידה של שתי מקסימות, תאומות זהות בשבוע 34.

 

היום הן כבר בנות 3.5 חודשים וכל פעם שאני מסתכלת עליהן ונזכרת מה אמרו לי ואיך לא רצו להילחם עליהן עולות לי דמעות בעיניים. אז אם תשמעו על מישהי בהריון תאומים, אבודה ולא יודעת מה לעשות, תגידו לה שיש מי שנלחם ויש תקווה, וכן אפשר לתפור.