אולטרא-סאונד

הנשמה הטובה של ילדות הסנדביץ' משגרת חיוך מנומש: "אולי את פשוט בהריון". לו יכולתי לקום ולהחטיף לברייה המרגיזה שמישהו טרח לעטר במיליארד ג'ינג'ים... החברה הטובה שלי מרימה גבה.



מאת: אפרת אברמסון

 


אולטרא-סאונד

קיץ. חם. הג'ינסים הכי לוהטים מונחים על המדף בחנות אופנתית מהוקצעת. אני הולכת למדוד - קטן.

לוקחת מידה גדולה יותר, ייאוש. רק לא מזמן יכולתי להיכנס פנימה בקלות, כל תנועה שלי היתה מושלמת. מביטה במראה רק כדי לגלות בטן קטנה.

מסקנה מיידית ומתבקשת - ד י א ט ה ! מחזירה את הג'ינס הקורץ למדפו כלאחר כבוד. מנסה להכניס הבטן פנימה. בדרך הביתה מתנחמת עם גלידה דיאטתית, קונה אבטיח. חם ומזיעים ורוצים רק אמבטיה והקיץ רק התחיל. אחרי מקלחת נזרקת על המיטה וישנה עד הבוקר. כל השבוע אני הולכת לעבודה עצבנית. יש לי תחושה משונה. אני סוקרת את דמותי בכל מראה אפשרית, חולפת על פני חלונות ראווה במרכז תל-אביב ומעיפה חצי-מבט מלוכסן הצדה. כרס המילקשייק הקטנה של ימי סוף האביב מתחילה להטריד את נשמתי.

מחליטה להתחיל ללכת בכל בוקר. הבוקר הראשון עולה ואני כבר על הרגליים. הולכת במלוא המרץ, חוזרת, שותה גלון של מים, אוכלת משהו ועוד משהו ועוד אחד.

אחר כך, בעבודה, עושה תפנית חדה לכיוון קרואסון בשוקולד ומבקשת קפה נטול קפאין. אנשים מרימים גבה כשאני נוחה להתרגז ובאוניברסיטה נרדמת בשיעור שאני הכי אוהבת. החברה הטובה קופצת לבקר ואני בפיז'מת פלנל, מתעלמת לחלוטין מה-"השתגעת, חם נורא" שמשחררת לעברי הנשמה הטובה שמחליפה את אימא כשזו איננה פנויה להטיף מוסר.

בדרך למטבח אני חוטפת סחרחורת קלה. מיד שתי ידיים מאומנות של בת בכורה לארבעה אחים קטנים מושיבה אותי ומלעיטה אותי בתרופות סבתא. שותפה עקומת-פרצוף באופן תמידי חולפת על פניי בחוסר אכפתיות מעושה שבאה לחפות על יצר הסקרנות הגואה ב-"חסרת החיים משלה" גוטמן.

הנשמה הטובה של ילדות הסנדביץ' משגרת חיוך מנומש: "אולי את פשוט בהריון". לו יכולתי לקום ולהחטיף לברייה המרגיזה שמישהו טרח לעטר במיליארד ג'ינג'ים... החברה הטובה שלי מרימה גבה.

מיד נשלפים מחשבוני ימים בטוחים ואצבעות נוטפות מצפון מחשיכות את עולמי, לבד מכתם בהיר אחד סביב שתי העיניים: ב ה ר י ו ן?

המחשבה לבדה גורמת לי לצלול לתהום שחורה בלא תחתית, כביכול היתה הבדיחה הפעם על חשבוני. החדר מתחיל לקבל מראה כחלחל-מעושן, השולחן שקניתי יד-שנייה בשוק הפשפשים מתמזג בשמיים הכחולים של שמש תחילת יולי. מישהי מתנדבת להרים את הרגליים, אחרת פשוט סוטרת לי על פניי.

אני מתנערת מהטרדה המנומשת ויורדת לבית המרקחת לקנות ערכה לבדיקת הריון. להכעיס, מהדהדות בראשי שתי תקוות לסירוגין. אני כבר מתלבטת, מדמיינת עצמי בקולקציית חורף מעוגלת בטן, תומכת גבי בזרועי, מחייכת לעברם של אנשים זרים שקמים עבורי באוטובוס.

הקנייה מתבצעת בחטף, אני משלמת ומיד עוזבת את המקום. נדמה כל המבטים מופנים לעברי. כולם יודעים שאני בהריון. איזו מילה גסה באמצע שנות תחילת האלף השלישי. שקילת קריירה ולימודים אל-מול טיטולים מלוכלכים וצרחות תינוקיות בלילות לבנים. מי, לעזאזל, צריך את זה על הראש?

כל הדרך מבית המרקחת פועלים המלאך השומר והשד הרע שעות נוספות, בוחנים על כף המאזניים לכאן ולכאן את שלל היבטי המקרה, לוקחים בחשבון כל השלכה אפשרית.

גברת שירלי- חברה טובה -"מה-יגידו" גורמת לי להרים טלפון ולהזמין תור לרופא, להישלח לבדיקות דם דחופות ולאולטרא-סאונד כדי לגלות אם קיים סיכוי שחיי ישתנו לתמיד. בשבוע שלאחר מכן, מוצאת עצמי כוססת ציפורניים בתור, מובלת אל מאחורי הדלת המאיימת עם רופאים ועובדות בלתי ידועות, נאבקת בין רצון ובין אי-רצון להיטלטל כשכרסי בין שיניי.

"אולטרא-סאונד: אבחון מצב על-ידי קבלת תמונה באמצעות גלי קול", אני מנסה לשוות למצב נופך קצת יותר שכלתני. לבסוף, מגיע תורי ואני נכנסת פנימה. על מיטת הסד אני מרגישה כמו קדושה מעונה. ג'ל נמרח עליי, אני עוצמת עיניי: "נו, שייגמר כבר. אחר כך אלך לבקר את אימא ונלך יחד לסרט".

המכשיר הזה נע שוב ושוב. נתונים יבשים נזרקים לחלל החדר. "את לא רוצה לראות את העובר שלך?" שואלת אחות מאוד אכפתית. מופתעת אני מביטה בצג. בשחור ובלבן ניבטת אליי צללית קטנה בעלת ראש וזרועות ורגליים דקות גזרה. אני עוצמת את עיניי ולראשונה מחייכת: "אימא. אני עומדת להיות אימא".