באותו הלילה נשארנו לשבת בחדר ההנקה. הקטנה שלי ינקה בשקיקה, ואילו בנה של גימל עיקם אפו ואכל מעט מאוד. "טוב, רק עכשיו הוא יצא מעשרים וארבע שעות בפגייה", התנצלה האם הפולנייה שבה, ,מזל שהוא בכלל אוכל משהו". בשני הקטנטנים שלנו היה משהו מתוק מאוד. הם נולדו במשקל נמוך יחסית. ראשי שניהם נתונים היו בכובעי גרב בצבעים רכים. בבוקר, זימנה אותנו האחות הראשית לשיחת משמעת ונזפה בנו על כי לא נחנו בין ההנקות. "האם צריכה שמור על עצמה למען התינוק", שלפה איזה משפט מפתח מחוברת הסברה של טיפת חלב.

 

מאת: אפרת אברמסון 

באותו הלילה נשארנו לשבת בחדר ההנקה. הקטנה שלי ינקה בשקיקה, ואילו בנה של גימל עיקם אפו ואכל מעט מאוד. "טוב, רק עכשיו הוא יצא מעשרים וארבע שעות בפגייה", התנצלה האם הפולנייה שבה, מזל שהוא בכלל אוכל משהו".
בשני הקטנטנים שלנו היה משהו מתוק מאוד. הם נולדו במשקל נמוך יחסית. ראשי שניהם נתונים היו בכובעי גרב בצבעים רכים.

בבוקר, זימנה אותנו האחות הראשית לשיחת משמעת ונזפה בנו על כי לא נחנו בין ההנקות. "האם צריכה שמור על עצמה למען התינוק", שלפה איזה משפט מפתח מחוברת הסברה של טיפת חלב.
הבטחנו להתנהג יפה ולהתפצל לחדרים עם תום התורנות הנוכחית.
כשיצאה, סופסוף, מהחדר פרצנו בצחוק משחרר.

אחיות במשמרת בוקר מוקדמת עברו כבדרך אגב רק כדי לנעוץ בנו מבט משונה.
"אתן לא מרגישות כאבים בזמן ההנקה?" נזרקה לעברנו לפתע שאלה בלתי צפויה מעברו השני של החדר. היא היתה גדולה, בעלת שיער עבות ואדמוני ובידיה נח לא פחות מתינוק בן יומו שגימל מייד סיננה באוזני שודאי נולד במשקל ארבעה קילוגרם, אם לא יותר.

"ארבעה ק"ג וחצי", תיקנה הג'ינג'ית חדת השמיעה, "ובלידה טבעית", התרברבה.
"לידה טבעית?!" קפצנו שתינו בתיאום מושלם. "מה, לכן היה ניסיון אחר?
"ואקום", אמרנו שתינו אחת אחרי השניה. "מפליא. ודווקא יצאו לכם ילדים קטנים". "זה עניין של מבנה", התנשאה גימל בעיקר מתוך קנאה. "ולא כואב לכן להיניק?"
"חשבנו שזה מהתפרים", המשיכה גימל להגן גם עליי.
"מה פתאום? הרחם מתכווצת עם כל הנקה. זה כואב נורא, אבל אם ממשיכים להיניק באופן מסודר, מרזים שגעון".

"אל תגידי לי שהיא עלתה את כל זה בהריון", סיננה גימל. "ואיך את מרגישה?" שאלתי אני כדי לצנן מעט את האווירה. "מצוין. כואב, אבל נסבל".
גימל, לו יכלה, היתה קמה ממושבה, מדדה לעבר גלעד השחצנות הכתום שמולנו וסוטרת לה על שתי לחייה בעוצמה מרבית. לולא נכנסה האחות התורנית לחדר וביקשה להחזיר את התינוקות לחדרם לקראת החלפת המשמרות, ודאי מפרידה היתה בין השתיים בקרב משיכת שערות מן הסוג שזכור לי מספריו של אריך קסטנר.
"בחיי, אני מרגישה כמו בפנימייה", חרקה גימל שיניים והניחה לכל האגרסיות שלה להתנקז לאותה הנקודה שבקצהו השני של החדר.

"בואו מחר באחת עשרה להדרכה. נא לא להחמיץ. חשוב מאוד", קיבלנו לידינו פתק מאיר עיניים ועמוס לעייפה בסימני קריאה עד זוב דיו.
"אני לוקחת את המתוק שלי לידי אחרי ההנקה הבאה", אמרה גימל בנחישות. "מותר?"
"אויש, את כזאת ירוקה", חייכה אליי גימל בטוב לב אמיתי. "תראי אותך, אחותי, את ממש קורנת", אמרתי. "מה רע לי? יש לי בן מתוק, ההנקות הולכות לי בסדר ואני אפילו לא עוברת את כל זה לבד. זה נהדר כשיש עם מי לחלוק".

"טוב, אצלי זה סיפור קצת שונה", התחלתי לומר. גימל הניחה את כפה על ידי: "את חייבת להבין שהתכוונתי אלייך. כמה עזרה אקבל ממנו? רוב הגברים אוהבים לחשוב שהם עוזרים, מעט מאוד עוזרים הלכה למעשה. נשאר לנו בעיקר אחת את השניה, ולך יש מזל".
"כי אני לבד?" "כי בחרת לעבור את זה לבד. אתמול, כשעוד התאוששת מהניתוח, אני כבר עשיתי את סבב ההנקה הראשון שלי.

בארבע לפנות בוקר התיישבה לידי פתאום מישהי והתחילה לדבר.
היא אהבה מישהו והוא היה נשוי והוא הבטיח לעזוב את אשתו עבורה, אך כשגילה שהיא הרה, התחמק והתכחש. לאורך כל חודשי ההריון ציפתה שיתפכח ועכשיו היא נאבקת בו בבית משפט על הצהרת אבהות ועל מזונות והוא כבר הספיק לאיים על חייה...

את אף פעם לא יכולה לדעת מה מתבשל בקלחת של אחרים.
אני באמת ובתמים חושבת שמזל גדול נפל בחלקך.
את אישה צעירה, יש לך בת בריאה, יש לך עבודה קבועה ואת לא תלויה באף אחד. זה היתרון הכי גדול שיהיה לך על פני אחוז גדול מהנשים, אפילו על פניי".
הבטתי בפניה המאירות של גימל ובתוכי חשתי בהתכווצות.
לא, זה לא היה כאב שרירים, זו היתה סערת רגשות.

בפרק הבא : בא במפתיע