הוא בא מארצות הברית. הוא בא במיוחד כדי להחזיק לי את היד. בשלושה השבועות שהוא כאן הוא התנדב, מן הנימוס, להגיע אתי לבדיקה הסופרת אף ופה ואצבעות - תוך ופנים - כדי לוודא שהכל בסדר.
כמו ישראלי טוב, הוא קיבל איזו רי"ש מגולגלת על הלשון כבר אחרי שלושה שבועות. הוא מקטר בלי הפסק על התורים הלאים בקופת החולים, למרות שקבענו חודש מראש. כלומר, קבעתי. הוא עוד היה באמריקה שלו.
"שם יכולים לעמוד חמש דקות ברמזור קצר, שיתחלף שם לירוק ואף אחד לא יצפצף אם מישהו נתקע".
אני מסננת משהו בין השיניים שקשור בעיקר לתיעוד מאוד נפוץ בסרטים ניו-יורקיים דוגמת שאון-צפצופים מתמשך וטורדני ברחובות הפקוקים תדירות.
אני מבליגה, כי הוא כל-כך מורעל-אמריקה עד שאינו מבחין בעובדה שהוא היחד שמתלונן למן הרגע שהגיע, שכולם, בעצם, יושבים בשקט ומקשיבים לו בבושת-פנים.
אני קמה כבר בפעם השלישית לשירותים, מותירה אותו להתבוסס במבוכתו אל-מול מושפלי הפנים שבמבואות המרפאה. שם כולם רוצים לשמוח, אף אחד לא מעונין לשמוע כמה העם שלנו לא תרבותי ובלתי מחונך.
כולם כאילו יודעים את זה ושותקים, אף אחד לא באמת ישראלי - כולם מתלוננים זה על זה. אני מתאפקת שלא להעלות רעיון ציני ומופרך בעליל: אולי כל המצפצפים המרגיזים בפקק הם ישראלים גאים לשעבר.
כמובן, הוא מקבל שיחה מאוד חשובה בדיוק כשצריך להיכנס.
אני מעדיפה לוותר על הוויכוח הציבורי שיגרור אחריו עיניים רכלניות והנהוני-מחנות מחלקים ומגדריים. "ה... הוא כבר נכנס. קיבל שיחה", אני מתנצלת בשם האביר מניו-ג'רזי.
הבדיקה מתחילה. ג'ל שקוף וקריר נמרח על גבי בטני. ספירת המלאי מתבצעת באורח מופתי.
אחר כך, כדי לראות עוד קצת מהעובר, אנחנו עוברים לשיטה החודרנית יותר. "אף אחד לא בא אתך?" שואל המומחה, כדי להעביר את הרגע הבלתי נעים בדרך אגבית.
הוא מתקשה להצניע את קמטי הביקורתיות שעל מצחו כשנכנס סופסוף באפאלו ביל והרי"ש המתגלגלת.
הוא עושה את עצמו מבין במתרחש על הצג. הרופא, אדיב וחייכני מעתה, כולו עטור אמפתיה, רושם נתונים ומאבחן במקום. "הכל בסדר", הוא אומר. "אני רואה כאן בולבול של בת".
האב הגאה מפשיר, לבסוף, איזה חיוך מעונין למחצה. את נעלי הפקקים לתינוקות שהוא חלם לשלוח משם הוא מחליף מיד באיזו ברבי סתמית שמשיגים בכל חנות אקראית.
הרופא מבקש ממנו לצאת ומוסר לי את התיק ובתוכה הקלטת.
גימל הטובה צופה בה שוב ושוב יחד עם אימא שלי, הרבה אחרי שהפסקתי להתרגש מחיוך השלג בעל טורי השיניים הישרות שפעם חשבתי שיהיה נחמד לקום לצדו בכל בוקר.
באימייל הבא הוא יבקש שאשלח לו איזו תמונה או שתיים שיוכל לשאת בארנק. "יום אחד הוא יצטער על זה", אומרת גימל הנשואה הטריה ואימא מהנהנת בהסכמה.
"בפעם הבאה נבוא שתינו להחזיק לך את היד", אומרת אימא וגימל עוד לא יודעת ששתינו נשכב זו לצד זו בחדר הלידה. שלה יוחזק בפגייה שלושה שבועות.
זה הכל.
בפרק הבא: גימל וההפרעה ההורמונלית