בהחתלה הראשונה בבית החולים שביצעתי בכוחות עצמי ובהשגחת האחות הראשית, עמדה מצלמת וידאו קטנה בזווית עילית לתעד את כל הארוע. לשין היה חשוב שמישהו אובייקטיבי יותר מאימא או אבא ייתן לי כתף. לכן, כשקיבלתי טלפון היסטרי באחת לפנות בוקר: "אני בהריון", המלצתי לה להגיע אליי ולקבל חיבוק אובייקטיבי יותר מאבא או אימא ושייתן כתף בחזרה. הקשר שלנו היה עמיד בטלטלות השנים, כי קיימנו מעין אחווה סודית של תמיכה חזקת-גב בין שלושתנו: גימל, שין ואני.

 

מאת: אפרת אברמסון

מאת: אפרת אברמסון 

בהחתלה הראשונה בבית החולים שביצעתי בכוחות עצמי ובהשגחת האחות הראשית, עמדה מצלמת וידאו קטנה בזווית עילית לתעד את כל הארוע. לשין היה חשוב שמישהו אובייקטיבי יותר מאימא או אבא ייתן לי כתף. לכן, כשקיבלתי טלפון היסטרי באחת לפנות בוקר: "אני בהריון", המלצתי לה להגיע אליי ולקבל חיבוק אובייקטיבי יותר מאבא או אימא ושייתן כתף בחזרה. הקשר שלנו היה עמיד בטלטלות השנים, כי קיימנו מעין אחווה סודית של תמיכה חזקת-גב בין שלושתנו: גימל, שין ואני.

בכוס הקקאו שקיבלה שין שיחקה כמעט עד סוף הערב: "תראי, הוא נתן לי טבעת וכבר הכרזנו שאנחנו מתחתנים. אין לי בעיה אתו, כי הוא ישמח". "אבל?" ניסיתי להמשיך את קו מחשבתה.
"אבל אני לא רוצה עכשיו ילדים; עוד לא. תגידי, מה לא בסדר בי? אני רופאה, אני כבר עובדת במקצוע למעלה מחצי שנה, אני מצליחה יפה, יש לי גבר שאוהב אותי ושלוחץ עליי להתמסד". "אולי מילת המפתח כאן היא: לוחץ. אולי הוא דוחק אותך לפינה".

"לא, זה לא זה. אני אוהבת להיות אתו ובכל פעם שאנחנו מבלים יחד, אני מרגישה טוב עם עצמי ואני מאושרת". "מה בכל זאת מביא אותך לידי חרדה?" "חרדה? לא פחד?" "את לא ממש יודעת ממה את פוחדת, אז זו חרדה". "טוב נו. אני לא מתווכחת על הגדרות".

"לא חשוב. את צריכה לעצור רגע, לנשום עמוקות ולהחזיר לעצמך את הצבע ללחיים. לדעתי את סובלת מפיק ברכיים, אבל אולי באמת יש מקום לדאגה".
"מקום לדאגה?" פכרה שין אצבעות.

"אויש, זה יצא לי יותר מדי דרמטי. התכוונתי שאולי הדיו עוד לא יבש על תואר הדוקטור שלך ואת צריכה קצת זמן לממש את עצמך לפני שאת מתחילה להיות האישה הקטנה של מישהו". "אני לעולם לא אהיה כזו. אני יותר מדי עצמאית ודעתנית", מחתה שין בפרצוף צדקני ובכנות גמורה. "אין לך ברירה. כשמתחילים להיות אימא של מישהו, פתאום החיים מתנהלים סביבו. העצמאות שלך תיפגם כהכרח המציאות". "את רואה? על זה דיברתי. אני לא יכולה לאבד את עצמי". "אז תדאגי שזה לא יקרה". "אני לא מבינה. ברגע זה סתרת את דברייך". "לא בהכרח. כל אימא נבהלת בהתחלה". "וכל ההתחלות קשות".
"בדיוק. זו אולי קלישאה, אבל מי אמר שקלישאה לא יכולה להיות נכונה?"
"ובמילים אחרות?" "את צריכה להכניס דברים לפרופורציות הנכונות. יש אימהות עם עשרה ילדים. להן באמת אין חיים. הן כל הזמן עסוקות בגידול ילדים. אני מניחה שיהיו לך - כמה? - שלושה ילדים לכל היותר. יש רופאות בכירות שמספיקות אלף ואחד דברים ביום ויש להן שלושה ילדים".

"אז את אומרת לי להעדיף את עצמי על פני הילדים ושהם ישברו את הראש לגדל אחד את השני". "אני לא אומרת דבר פרט לכך שאלה הם חייך ושאת מחליטה. למשל, איך ידעת שאת רוצה להיות רופאה?" "זה תמיד משך אותי. תמיד אספתי חיות פצועות הביתה". "כלומר: יש בך את היכולת להעניק מעצמך בלא לקבל תמורה". "יש תחושת סיפוק עמוקה והחיות מחזירות לי אהבה".

"דעי לך שילד שאת מביאה לעולם מחזיר אהבה שבעתיים. הוא שלך. את מחליטה מה יאכל, מתי ישתה - כל דבר בעצם. לכן אני אומרת: את מעצבת את חייך. ההחלטות שלך בלבד יקבעו את איכותם".
היא נפרדה ממני בחיבוק. "יש לי ערכה לבדיקה ביתית. לא רציתי שישאלו במחלקה".