עד כמה שקשה וכואב לשמוע סיפורים מהשואה, ברגע שהפכנו אמהות הקושי והכאב גדלים שבעתיים. לפעמים אני מנסה לדמיין איך התמודדו האמהות עם סבל ילדיהן בשואה, עם הצורך לעיתים להיפרד מילד על מנת לתת לו סיכוי לחיים, עם הרעב והמחסור....זה בלתי נתפס. מיד מציפות הדמעות את העיניים.

עולמם של הילדים ובני הנוער בתקופת השואה הוא מן הטראגיים יותר בתוך מציאות רווית כאב, אימה ורצח.

עם זאת רבים הסיפורים על הילדים שלא ויתרו על רגעים של רוח ילדות. די היה בהפוגה קצרה מרעב ומחרדה, ומיד נשמע צחוק, צעקות של ילדים רבים, ורגליים קטנות שרודפות אחרי כדורים עשויים מסחבות. בפינת החדרים הצפופים, גם במסתור האפל ביותר, ליטפו ילדים וילדות את בובותיהם ואת חיות הפרווה שלהם – לעתים הרכוש היחיד שנשאר מהעולם שאיבדו לעד. אִתם יכלו לחלום על עולם טוב יותר, על שיבה למשפחה ולילדות האבודה, ולפניהם יכלו לפתוח את סגור לבם. 

אנחנו כאן לזכור את כל אותם ילדים שנספו ולשמוע להעביר את הסיפורים של הניצולים ושל אלה שלא עימנו עוד.