מזה 11 שנים, זה הערב הקשה בכל השנה. למען הגילוי הנאות:  זה לא וידוי, חס וחלילה, של אמא/ בת/ אחות/חברה שכולה. זה כתוב מרחשי ליבה של אמא צעירה על הכאב העצום של האימהות השכולות.   

 

מאז שהפכתי לאמא בפעם הראשונה לפני שמונה שנים פחות חודשיים, הערב הזה הופך לקשה יותר ויותר.

הכאב שמפלח את הלב בכל פעם שמשודר עוד סרט זיכרון, המחשבה על עוד אמא שאיבדה ועוד אמא שתאבד את היקר מכל...ובכל שנה, זה הופך ליותר ויותר בלתי נתפס. איך אפשר לשרוד את זה? איך אפשר להמשיך לחיות אחרי אובדן אכזרי שכזה?

מדי פעם, אני הופכת לצופה מהצד ורואה איך הילדים שלי משחקים, מאושרים. גדלים. איזה עתיד מזהיר אנחנו מתכננים להם. בכל פעם, אני נדהמת מחדש כמה האהבה שלי אליהם מכפילה עצמה בדיוק שאני יכולה להישבע שהלב מלא עד אפס מקום.

ובערב יום הזיכרון, האושר והגאווה האלה מתערבבים בפחד, באימה ובחרדה עצומה. איך אפשר בכלל לחשוב...כל חייל שמופיע הוא חייל לתפארת. אהוב, חכם, מוכשר ויפה. מלח הארץ. והוא בעיקר בן להורים שגידלו אותו באהבה אינסופית.

בערב יום הזיכרון, אני הופכת לאמא לא שקולה. אני שוקעת בסרטי הזיכרון וממאנת להאמין שיש רוע כזה. שיש כזה עומק של כאב. שיש אימהות שצריכות להתמודד עם האכזרי מכל.

 

הבן המקסים שלי היום כמעט בן 11. הוא מדבר על מטוסי קרב ויריות ושואל המון שאלות על מלחמה.

לפעמים, אני שוקלת (בערך) ברצינות להפוך להיפית ולפזר סמלי peace בבית ולקוות שישכח מכל משחקי המלחמה ויתגייס להיות ג'ובניק קרוב לסינר של אמא...אבל זה בסדר. עד שהוא יגדל לא יהיו יותר מלחמות, נכון?

 

כבר 11 שנים אני עומדת בצפירות ואומרת לעצמי שזכיתי. זכיתי להיות אמא וזכיתי בילדים המדהימים האלה.

יש לי את הזכות להגן ולדאוג, לחבק ולאהוב.

 

כבר 11 שנים אני עושה בקושי את המעבר הכל כך חד מיום זיכרון כואב ליום העצמאות.