מוטיבציה היא אחת ממילות המפתח שיוכלו לעזור לנו להעצים את ילדינו. אם ניקח בחשבון שמרכיבי המוטיביציה, עבור כל גיל, הם דחיית סיפוקים, יכולת התמודדות עם כשלונות, בטחון עצמי,  סיפוק של צרכים פסיכולוגיים וגם היכולת לצפות תוצאות, נוכל להרכיב דרך התייחסות שתוביל אותנו לאורך שנים בחינוך ולימוד ילדינו.

מאת: נטע לי ססובר

כבני אדם, יש לנו צרכים, חשקים ורצונות מול התחייבויות וחובות. אנו נתונים כל הזמן בין שני הצדדים בנסיון לפשר ביניהם, כך שייפגשו במקום שבו נוח לנו להפגיש ביניהם. הבעיות מתחילות כאשר איננו מצליחים להגיע לאיזון מוצלח. דחיית סיפוקים היא דוגמה מצוינת לנסיון ליצור איזון בין הצדדים, אך שימו לב - אם לא לימדו אותנו לדחות סיפוקים עוד כשהיינו קטנים יהיה לנו אתגר הרבה יותר רציני לעשות זאת בתור מבוגרים בני הגיל השלישי.

נשאלת השאלה כיצד נוכל לעודד את ילדינו, להצמיח ולהעצים אותם בדרך זו?

מוטיבציה היא אחת ממילות המפתח שיוכלו לעזור לנו להעצים את ילדינו. אם ניקח בחשבון שמרכיבי המוטיביציה, עבור כל גיל, הם דחיית סיפוקים, יכולת התמודדות עם כשלונות, בטחון עצמי,  סיפוק של צרכים פסיכולוגיים וגם היכולת לצפות תוצאות, נוכל להרכיב דרך התייחסות שתוביל אותנו לאורך שנים בחינוך ולימוד ילדינו, לדוגמה משוב חיובי עבור התנהגות טובה ומשוב שלילי עבור התנהגות לא נאותה.

הנה דוגמה שקורית לכולנו - תחשבו מה קורה כשנותנים לילד לבצע שיעורי בית, אבל מצד שני יש צעצוע שהוא מאוד רוצה לשחק בו. קיימות שתי אופציות: האחת, הילד יבין שכדי שהוריו והוא עצמו יהיו שבעי רצון (ע"י משוב חיובי מהוריו) עליו להכין את שיעורי הבית. הוא יכין את השיעורים ולאחר מכן יתפנה, בסיפוק, למשחק. האופציה השנייה, הילד ידחה לימודים ואת הכנת שיעורי הבית וימלא אחר הרצון לשחק, ולאחר מכן במקרה הטוב יכין את שיעוריו.

במקרה השני אפשר להניח מספר דברים: מנסיונו הקודם של הילד, המשוב מההורים לא היה מוצלח מספיק כדי שיאמץ זאת גם לפעם הבאה; התגמול שקיבל מהמשחק גדול יותר מאשר התגמול על הכנת שיעורי הבית; הילד הרגיש "שאין לו מה להפסיד" ולמרות שידע שהוא עלול להיענש או להינזף החליט לשחק.

בכל תגובה שלנו לילד, צריך להבין שהוא עובר תהליכים ושלא ניתן לפתור את הכל באותו רגע, ממש כמו מבוגרים, כל תהליך לוקח כמה חודשים לפחות. לכן תגובה שהיא אינה מובנית (ולכולנו קורה שאנו מגיבים היישר מהמותן) ושמנותקת מקו מנחה עלולה דווקא לפגוע בדימויו העצמי של הילד.

ישנן שפע של מילים שחוזרות על עצמן ע"י הורים כמו: "אתה תמיד..."  "אתה אף פעם לא...". במשפטים מהסוג הזה אין שמץ של מוטיבציה ועדיף כבר לא להגיב כלל, מפני שהילד עלול לחשוב: "אני ממילא לא מספיק טוב בשביל הוריי אז אני מעדיף קודם לשחק" ובכך, לפחות, לספק את רצונותיי. ההערות שלנו צריכות לבנות את בטחונו העצמי של הילד, לגרום לו להתעניין במטרה ולרצות לשאוף אליה.

מוטיבציה נכונה יכולה לתת כלים מדהימים לילד, שאינו יכול לראות את תוצאות מעשיו או שאינו מסוגל להתמודד עם כשלון. במקום לזרוק מילים לא מתוכננות כמו "שוב פעם לא הכנת שיעורים" צריך לשבת לשיחה קצרה עם הילד ולשאול אותו, ללא שיפוטיות, מדוע החליט לנהוג כך. ננסה לאתר בין תשובותיו באיזה שלב קרתה ה"תקלה". בזמן ההחלטה על רצונותיו, בזמן ביצוע רצונותיו או בזמן שחש מרוצה / לא מרוצה מעצמו בעקבות ההחלטה שלו.

השלב הבא, המתקיים לאחר שהקשבנו וניתחנו את המצב, הוא אחד השלבים החשובים בכל פתרון בעיה. בשלב הזה אנו מעבירים משוב לילד על הדרך בה בחר לנהוג. כדאי שהמשוב יפרט מדוע הכנת שיעורי בית היא חשובה מאוד, כיצד ניתן להיעזר באנשים ומשאבים כדי להתגבר על שיעורי הבית, מהן התחושות הטובות הכרוכות בהתמדה וכיצד לעשות זאת ביעילות. נסו להיות חיוביים, בלי כעס וללא שיפוטיות, התאימו את ההסבר לגיל הילד ואל תשכחו לשבח ע"י משוב חיובי בפעם הבאה שזה יצליח.