ילדה את התינוק בבית ועברה משם לבית המלון ליולדות

לאה אלבז ילדה בבית ואז עברה למלון יולדות הדסה בייבי



ילדה את התינוק בבית ועברה משם לבית המלון ליולדות

הצעיר לבית אלבז נולד יום לאחר יום הכיפורים. בן שלישי, עם אח בן 3 ואחות בת שנה וחצי. הוא נולד בלידה ביתית, ולא בבית-חולים. הסיבה לכך לא נובעת מכך שאמו, לאה, לא הספיקה להגיע לשם, אלא כי היא לא רצתה ללדת בבית-חולים וילדה לידה ביתית מבחירה.

 

אבל גם אם היא רצתה את הבית במהלך הלידה, אחרי הלידה היא משאירה את הבית ואת בני-הבית ויוצאת עם הרך הנולד למלון יולדות. בשתיים מתוך שלוש הלידות שלה היא ילדה בבית, ואז עברה למלון יולדות הדסה בייבי בקריה הרפואית של הדסה עין-כרם.

 

לאה אלבז מגדירה את עצמה כחרדית ומעידה על עצמה שהיא "מאד בעד דברים טבעיים בריאים." היא רקדנית, בוגרת וינגייט באגף החרדי, בעלת תעודה של מורה למחול. היא מאמינה ברפואה הומאופטית ומאד מודעת לגוף שלה. היא חובשת שביס לראשה, ובגדיה ספורטיבים ומחמיאים. היא מדברת עם התינוק באנגלית ורמזים למבטא קיימים גם כשהיא מדברת אתי בעברית.

 

כשהיתה בהריון עם הבן הראשון שלה, היא לא ידעה שלידה בבית זו אופציה. היא פגשה אשה שילדה בבית. הרעיון מצא חן בעיניה, כי היא לא התחברה לבתי-היולדות שראתה, אבל אמא שלה אמרה לה שהלידה הראשונה חייבת להיות בבית חולים, כדי שהיא תראי אם היא 'יולדת טובה'. אחרי התלבטות ארוכה היא בחרה בבית-יולדות.

 

היא עברה קורס, שבו למדה שנשים נבראו ללדת, ושלא צריך פתרונות כמו אפידורל. "לא פחדתי מכאבי לידה. יש הבדל בין כאב (שהוא פיזי) לסבל (שהוא נפשי). לידה היא לא סבל נפשי, אלא כאב חולף.

 

"הגישה שלי לכאבי לידה היא שצריך להתבונן עליהם בצורה חיובית. אחרי הלידה הראשונה בעלי שאל אותי אם הייתי עושה את זה שוב, ואמרתי לו "בטח! זו לא שאלה!". כשהחזקתי את התינוק בידיים שלי, שאלתי את עצמי: "זה כל מה שבורא עולם ביקש ממני? 13 שעות ואז את מחזיקה את האוצר הגדול ביותר בעולם!" מאז יש לי התבוננות חיובית על כאבי הלידה.

 

"אנחנו חיים בדור שבו אנשים פוחדים להיות עם עצמם, פוחדים להרגיש ופוחדים לכאוב. אנשים צריכים כל הזמן גירויים מסביב, כדי לא להיות לבד עם המחשבות שלהם. אנשים לא מכירים את עצמם או את הגוף שלהם, וחייבים תרופות כדי להקל על כאבים. אני כמעט ולא לוקחת תרופות."

 

בלידה הראשונה שלה החלו הצירים בחמש בבוקר. כשהדולה שלה, שרה פלט, הגיעה היא מצאה אותה בוכה על הרצפה. לבית החולים הן הגיעו עם אמבולנס.

 

תוך כדי התהליך, היא הבינה משהו חשוב על עצמה: "הגוף שלי יודע מה לעשות.במהלך הצירים עשיתי מתיחות ופלייה ונשמתי, ובעלי הצטרף אלי עם הגיטרה שלו. המיילדות היו מצוינות והלידה עברה בצורה טובה מאד. הדולה שלי, שרה פלט ליוותה אותי בלידה הזאת, כמו בכל הלידות.

 

"הבעיה הייתה אחרי הלידה. במקום שיאפשרו לך להחלים, את נתקלת בחוסר-סבלנות. כאילו את בעונש. לא נתנו לי לישון, הייתי ליד תחנת האחיות וכל הזמן היה רעש מסביב. ביקשתי שהתינוק יהיה איתי ב-rooming in, אבל הצוות גילה חוסר התחשבות ברצונות ובצרכים שלי. בתינוקיה כל התינוקות צרחו, אפילו יועצת ההנקה הייתה חסרת סבלנות. ביקשתי שלא יתנו לו פורמולה ונתנו לו, כששאלתי למה, הן צעקו עלי 'מה את רוצה, שהוא ימות?'. רציתי לברוח מהמקום הזה.

 

בהריון עם הבת השנייה, אמרתי לעצמי שלבית-חולים אני לא חוזרת. כששאלו אותי איפה אלד, אמרתי שעוד לא החלטתי, כי אני יודעת שאנשים פוחדים מלידה ביתית, אבל אני כבר ידעתי.

 

החלטתי ללדת בבית. המקום הכי טבעי, כמו שנשים ילדו פעם. מיד אחרי הלידה את מקבלת את התינוק, ישנה אתו, אין עוד תינוקות צורחים מסביב, אין עוד נשים אתך בחדר, אין מוניטור וצעקות, אין רעש של מיטות מתגלגלות סביבך ולא דוחפים לך אפידורל. רציתי להיות רגועה בלידה שלי.

 

"התינוקת נולדה ביום של שלג. הבן הגדול היה בן שנה וחצי, והוא היה אתי במהלך הבוקר. בכל פעם שהיה לי ציר, כרעתי עד שהוא עבר. הילד ראה אותי ואמר לי "אמא מצחיקה". ידעתי שאני במקום שלי, עם הבגדים שלי והאוכל שלי ובלי שום לחץ.

 

"שלחנו את הילד למטפלת, בעלי יצא לשוק לעשות קניות ואני נשארתי בבית ועשיתי את כל הדברים שעוד לא הספקתי לעשות (כי התינוקת הקדימה בכמה שבועות) – כביסה, כלים, בישולים, הוצאת בגדי תינוקות, סידור ארונות, סדר במסמכים וכו'.

 

"כשהייתי מוכנה הדולה שלי הגיעה. הלידה נמשכה 12 שעות. ילדתי על מזרן על הרצפה ליד המיטה שלי. מיד אחרי הלידה המיטה שלי הייתה מוכנה ונכנסתי אליה עם הבת שלי וישנו ביחד.

 

"כשקמתי, ישבתי עם בעלי על הספה ושתינו יחד תה. בעלי אמר לי בהתפעלות "את בנאדם! לא ידעתי שאפשר לצאת ככה מלידה. איזה כיף להסתכל עליך, מתאוששת ומחייכת והולכת שעתיים אחרי הלידה. זה באמת היה הדבר הכי טוב בשבילך!"

 

"48 שעות אחרי הלידה עברתי למלון היולדות, צמוד לבית-חולים הדסה עין-כרם בירושלים. בגלל שהיה כבר ילד אחד בבית, ידעתי שאני לא אוכל לישון מתי שאני רוצה, והייתי צריכה למצוא לי מקום להחלמה."

 

לאה דחתה את הממסד הרפואי ונהגה בדיוק ההפך ממרבית הנשים בישראל. היא בחרה לא ללדת בבית-חולים, כי היא הרגישה שהיא מספיק מחוברת לעצמה ולצרכים שלה, וידעה שהיא לא תקבל עליהם מענה בלידה רגילה בבית-חולים, ולכן נשארה בבית.

 

מיד אחרי הלידה, כשחלק ניכר מן הנשים חוזרות הביתה, היא דווקא בחרה לצאת מהבית לבית-מלון ליולדות. שוב, מתוך היכרות עם הגוף שלה והצרכים שלו, והבנה שהיא זקוקה למנוחה כדי לחזור לאיתנה.

 

יועצת ההנקה שלי המליצה לי להגיע למלון יולדות. בגלל שילדתי בבית. בכלל לא עלה בדעתי ללכת לבית החלמה. חזרתי הביתה ומיד חזרתי לשגרה ולעבודות הבית. היועצת אמרה לי שאני חייבת פסק זמן. היא אמרה לי "את תיהני במלון!".

 

הגעתי למלון היולדות והייתה לי חוויה מקסימה! פחדתי מהמפגש עם אחיות ועם התינוקייה. הגעתי לתינוקיה, היה שם שקט מוחלט ורוגע. אינה בטקילין, האחות הראשית, קבלה אותי כל כך יפה, עודדה אותי והבטיחה לי שהילדה בידיים טובות.

 

היחס שקבלתי היה מדהים. לא היה דבר כזה יותר מדי שאלות. מכבדים את הנשים ומתייחסים לכל שאלה כאילו היא הכי חשובה. מאד אכפתיים כלפי היולדת והתינוק שלה.

 

הצוות המקצועי היה נהדר. הרגשתי שכל אחות הייתה מצוינת. גם הסדנאות שהן עורכות היו טובות. האווירה נורא נעימה. נעים שיש מעט נשים, אין רעש ויש זמן להכיר זו את זו.

 

"בהריון עם הבן השלישי החלטנו לקחת את המיילדת אילנה שמש. באנו לפגוש אותה והיא המליצה לי ללדת במים. כיון שאין לי אמבטיה בבית, החלטנו ללדת אצלה. היא גרה במושב ישרש ליד רמלה  ויש לה צריף בחצר הבית שלה.

 

"הפעם התאים לי ללדת בלידה ביתית מחוץ לבית, כי החלטתי שהילדים צריכים את סדר היום הרגיל שלהם, ואם אלד בבית, אצטרך להוציא אותם מהבית. הסידור היה שבעלי נשאר אתם בבית, כי רק עליו אני סומכת, ואני אצא עם הדולה הקבועה שלי."

 

"כשהיו צירים, הבת שלי נשמה אתי. הילדים עברו את הצירים יחד אתי. הם רגילים לרקוד אתי תמיד, וכשכרענו יחד, זה היה להם טבעי.

 

"כשהגיע הזמן לצאת לאילנה אמרתי לבן שלי 'אמא הולכת למקום מאד מיוחד, ובע"ה תביא לך מתנה מאד מאד יקרה. איזה מתנה תרצה?' אז הוא אמר לי 'מתנה סגולה".

 

שרה ואני נסענו במונית אל אילנה. הגענו אליה תוך 40 דקות. בנסיעה התפללתי וכשהיו צירים נשמתי. הגעתי לאילנה רגועה. אילנה קבלה אותי בנחת עם פתיחה של 3 ס"מ. היא אמרה שאכנס למים כשתהיה פתיחה של 5 ס"מ. אז התחלתי לעשות מתיחות.

 

אילנה אמרה שהיא ראתה כבר אלפי נשים יולדות, ומעולם לא ראתה אשה עושה את זה. שרה ספרה לה שגם כשהייתי מחוברת למוניטור רקדתי. בעצם, עשיתי לדולה ולמיילדת שלי מופע מחול פרטי.

 

במהלך הזמן אילנה יצאה מהבקתה, ושרה ואני יצאנו לדשא עם כדור פיזיו. שרה הקריאה לי את הספר "מסילת ישרים", ובכל פעם שהיה לי ציר היא עצרה, עזרה לי לנשום והמשיכה.

 

דברתי בטלפון עם בעלי, שדיווח לי על הילדים, שהכל בסדר ושלא אדאג. תוך כדי שיחה אמרתי לו 'שנייה, יש לי ציר' ואז המשכנו. הכל היה ממש רגוע. עם העצים מסביב, הרוח, צפורים מצייצות, ואני יחפה על הדשא.

 

אילנה באה לבדוק אותי שוב, הצירים גברו והיה לי קשה לנשום. נאנחתי וגנחתי ואילנה ושרה לא נלחצו. הן נתנו לי לעשות מה שהגוף שלי בנוי לעשות. בשלב הזה הייתה לי פתיחה של 6 ס"מ, אז נכנסתי למים. אילנה אמרה לי שהמים עשויים להרגיע את ההתכווצויות יותר מדי ולהחליש את הצירים. תוך 5 דקות לא יכולתי לנשום מרוב צירים, צעקתי לשרה שתקרא לאילנה.

 

היא אמרה לי לנשום ולא ללחוץ. אמרתי שאני לא מסכימה ושאני לוחצת. פשוט הרגשתי. אילנה אמרה לי 'חכי' אבל אמרתי לה שהוא ממש יוצא. ואז, תוך 3 לחיצות הוא היה בחוץ.

 

זו היתה חוויה מקסימה. היה לי כיף בכל רגע. גם עם הכאב. כשלא רואים את הכאב כדבר רע, אלא כדבר טבעי, שהוא חלק מתהליך, הכל קל יותר. כשמגיעים עם פחד ואומרים 'אני חייבת אפידורל', אז זה באמת מפחיד.

 

בלידה האחרונה ממש חיכיתי לכל ציר. ככל שהציר כאב יותר, ידעתי שאני קרובה יותר להחזיק את התינוק בידיים שלי. הציר הוא לא דבר רע, אלא דבר מאד חיובי.

 

אני חושבת שנשים לא מודעות ולא יודעות להעריך את עצמן ואת הגוף שלהן, ולהשתמש בו בצורה נכונה."

 

ההכרות הטובה עם עצמה ועם הגוף שלה, היא שהביאה אותה להחלטה שגם מהבקתה של אילנה היא עוברת למלון היולדות. "הייתה לי חוויה כזאת מקסימה בפעם הראשונה (הלידה השנייה), שהחלטתי לחזור."

 

לאה חזרה למלון היולדות, אני פגשתי אותה כשהבן שלה היה בן שבועיים, שבוע בדיוק אחרי הברית.

 

לאה הייתה רגועה ונינוחה, ישבה על הרצפה, על פוף ענק וצבעוני בחדר הסדנאות הססגוני של המלון, והייתה מרוצה מאד מההחלטה לקחת פסק זמן וזמן איכות רק לה ולתינוק החדש.

 

כל ההתנגדות שלה להתרחק מהבית בשעת הלידה מתפוגגת, כשמדובר בתהליך ההחלמה וההתחזקות שלאחר חווית הלידה. כשהלידה מסתיימת, זה הזמן בו לאה משאירה את בני הבית בבית, ויוצאת לבית-המלון, לאסוף כוחות ולהתחזק, לקראת תחילתו של הפרק החדש בחיי המשפחה, עם התוספת הטרייה.

 

יחד עם לאה שוהות במלון היולדותנשים חילוניות ונשים דתיות. הן מגיעות מירושלים, מודיעין, שוהם ובית שמש, אבל לא רק. יש המגיעות מנתניה, תל-אביב, אשקלון, באר שבע, וכבר היו נציגות מצפת ומאילת.